58. סירובו זה של התובע לספק פירוט ופילוח של שכר הטרחה התיישב היטב עם הביקורת שנשמעה באוזניו של הנתבע, לפיה התובע גובה סכומים מופרזים ממקורבים, ראו עדות הנתבע לפיה רו"ח מועלם אמר לו ש "אין סכומים כאלה" , וגיסו של הנתבע שקיבל הצעת מחיר נמוכה יותר ממשרד ראיית חשבון גדול (עמ' 81 שו' 8-24). ראו גם הצעות המחיר שצורפו כנספח 1 לתצהיר חן; והתעריף המשולם כיום למשרד רו"ח חנן בן עמי, העומד על 250,000 ₪, ראו עדות חן בעמ' 135 שו' 17.
59. סבורה אני כי בקשת הנתבעים לקבל פירוט הינה דרישה לגיטימית של לקוח (גם אם המדובר בלקוח ותיק) וזכותם לדעת בעבור אילו שירותים הם משלמים, לבקר ולעקוב אחר הוצאותיהם וכיצד מתחלקת היא בין החברות ובין תחומי הייעוץ. מצויים אנו בשוק עבודה של תחרות מתמדת וזוהי זכותו של לקוח לבחון אפשרויות להוזיל עלויות, בפרט כאשר המדובר בשנה בה הרווחים נמוכים יותר (עמ' 136 שו' 9-19). התובע התעלם שוב ושוב מהדרישה ולא סיפק את הפירוט המבוקש למרות שהדרישות החלו, למצער, בתחילת שנת 2012 (עמ' 22, שו' 26). תגובתו של התובע ביום 16.8.2012 באומרו בצעקות "מעולם לא נתתי ולא אתן", מגבירה את החשד כי שכר הטרחה ששולם לאורך שנים אינו ריאלי.
60. התובע מאשר כי הנתבעים היו מעוניינים שימשיך לעסוק בחשבות השכר (עמ' 25 שו' 27, 30-31); כי הוצע לו להיות יועץ של החברה (עמ' 25 שו' 10-11); כך גם הנתבע מציג קו ברור לפיו "אני לא פיטרתי אותו" (עמ' 38 שו' 22). מכאן שברצון הנתבעים היה לבחון את היקף העסקתו של התובע, ובכל מקרה להמשיך עימו בפעילות שוטפת. שוכנעתי כי באותה תקופה, כשעלתה אפשרות זו, בחר התובע (בניגוד לנטען על ידו כיום) שלא לשתף פעולה עם הנתבעים, להערים קשיים, לא לחתום על דו"ח הצמיגים (ראו סעיף 5 י"ח לתצהיר חן) והכל במטרה להפעיל על הנתבעים לחץ על מנת שיחדשו עימו את ההתקשרות השנתית בגובה 600,000 ₪.
61. אם אסכם עד כה – נראה מהראיות שהוצגו בפניי שהסיבה לכך שהיחסים בין הצדדים עלו על שירטון נעוצה בבקשתם הלגיטימית של הנתבעים לקבל את פילוח עבודתו של התובע לתחומים (ראיית חשבון; משפטי) ואת היקף השעות המושקע בכל תחום. התובע דחה דרישה זו מכל וכל והחל להפעיל לחץ על הנתבעים, כשסירב לחתום על מסמכים ולהעביר חומרים (ראו אישורו של התובע בעדותו שלא נתן עד היום את דיסקט הגיבוי שהתבקש ממנו, עמ' 26 שו' 8-11).
62. במצב דברים שכזה, כאשר האמון בין הצדדים התערער, כשהתובע יכול היה למנוע את שהתרחש, אם רק נאות היה לספק את אותו פירוט נדרש (ואולי אפילו להוכיח את טענתו כי תעריפיו זולים לאין ערוך מהתמורה אותה הוא מספק), סבורה אני כי ניתוק הקשר, גם אם אזקוף אותו לחובת הנתבעים, היה סביר ומוצדק – ובוודאי ובוודאי שאין כל מקום לשלם לתובע פיצוי ציפייה. אין כל דימיון בין המקרה שלפניו לעניין קורפו; לא היה כל פרויקט על הפרק; לא דבק רבב של חוסר תום לב מעשי הנתבעים, אולי ההיפך הוא הנכון; הנתבעים לא העדיפו רואה חשבון אחר על פניו; לא הייתה לפניהם כל חלופה והם נקלעו למצוקה על מנת לגייס משרד רואי חשבון אחר במהרה, ראו עדותו של הנתבע בעניין זה, בעמ' 64 שו' 9, שו' 18-22.