30. כדי לבחון מה סוג החוזה בענייננו, יש לבדוק את תוכן התקשרות הצדדים וההסכמות שגיבשו "(...) אין ספק כי התנהגותם של הצדדים לאורך תקופת החוזה היא כלי פרשני חשוב לקביעת תוכן ההתקשרות ביניהם וממנה ניתן ללמוד כיצד הבינו הצדדים את ההסכמות שהושגו ואף נפסק בקשר זה כי צד לחוזה יתקשה לטעון כי יש לפרש הוראותיו של חוזה באופן שונה מן האופן בו נהג הוא עצמו לאורך חיי החוזה" (ראו עניין ידידיה לעיל, בעמוד 29 לפסה"ד).
31. כך גם קבע כב' השופט זמיר בע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 3.5.1994) (להלן: "עניין סוכני התאחדות הנסיעות") כי " מה אם כן, קובע חוזה (...) לגבי המועד או הדרך לסיום החוזה? השאלה אינה פשוטה לתשובה, כיוון שהחוזה לא הועלה על הכתב, ולפיכך התניות שלו צריכות הוכחה בראיות חיצוניות. אין בפנינו ראיה על תניה מפורשת לענין המועד או הדרך לסיום החוזה: לא ראיה כי החוזה נערך לתקופה קצובה, כגון שנה אחת או שנים אחדות, אף לא ראיה כי כל צד זכאי לבטל את החוזה באופן חד-צדדי או בנסיבות מסוימות. לפיכך אין לנו אלא להסיק כי החוזה על פניו, נערך לתקופה בלתי קצובה. מהו, אם כן, דינו של חוזה שנערך לתקופה בלתי קצובה? האם יש להסיק כי חוזה כזה אינו יכול לבוא לידי סיום אלא כפי שנוצר בהסכמה הדדית? השאלה היא, באופן עקרוני, שאלה של פרשות החוזה (...) אולם כיצד יש לפרש את החוזה לענין זה?
ראשית תשובה נעוצה בחזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמו מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם. אפשר שהשינויים יהיו מהותיים עד כדי כך שלא יהיו יותר לא טעם ולא תכלית בחיי חוזה (...) במצב כזה, אין זה סביר או רצוי לייחס לצדדים לחוזה כוונה להמשיך ולקיים את החוזה באופן מלאכותי. כך הדבר במיוחד בחוזים המתבססים על קשר אישי בין הצדדים, כגון: על יחסי אמון או נאמנות. כאלה הם, לדוגמא, חוזי עבודה, שותפות סוכנות. אם היחסים בין צדדים לחוזה כזה מעורערים, אין תועלת בהמשך הקשר ביניהם. לכן יש לאפשר להם אף באופן חד צדדי, זה מן האחיזה של זה". (שם, בעמוד 6 לפסה"ד).
32. בע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3), 661, 671 נקבע כי:
".. כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר, אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפייה. הבעיה שלפנינו איננה איפוא, אם חוזה מסחר (...) שנעשה לתקופה בלתי מוגבלת בזמן, ניתן לביטול על ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר, הנדרש להודעת הביטול" (להלן: "עניין טרבנול").