30. באשר לטענת העותרות, שלפיה אין זה הוגן להטיל את מימון תיקון הרכב על היבואן הישיר כאשר היעדר האחריות שוקלל במחיר העסקה והוביל להוזלתה, טוענים המשיבים, כי טענה זו אינה משקפת את המציאות בפועל, שכן הוצגו להם הוכחות לכך שרכבים שרוכשים היבואנים העקיפים, נרכשים עם אחריות יצרן. הם מוסיפים, כי קבלת עמדת העותרות גם תיצור יתרון לא הוגן של היבואן הישיר אל מול שאר היבואנים; שכן אם תתקבל פרשנות העותרות והיבואן העקיף ו/או הזעיר ו/או האישי יחויב לשלם על מימוש האחריות בישראל, הרי שבפועל אותו יבואן יידרש לשלם פעמים על אחריות יצרן, ובכך יכולתו להתחרות ביבואן הישיר תיפגע בצורה קריטית ותכלית החוק תסוכל; כאשר לעומת זאת היבואן הישיר יוכל ביתר קלות להתחשבן עם היצרן – שממנו קיבל את כתב ההתחייבות – בנוגע למימוש האחריות.
31. בנוסף מדגישים המשיבים, כי גם תהליך החקיקה ההיסטורי תומך בפרשנותם את החוק. בהקשר זה מציינים המשיבים; כי לעותרות ניתן יומן לשטוח את עמדתן במסגרת שימועים ביחס להצעת החוק; והן היו מעורבות בהליך חקיקת החוק, ובמישורים רבים החוק אף תוקן בהתאם לעמדתן. עם זאת, בכל הנוגע לסוגיית האחריות הטריטוריאלית, בחר המחוקק שלא לקבל את עמדת העותרות שהוצגה בדיונים במסגרת הליכי החקיקה, מתוך רצונו להביא להגשמה מיטבית של החוק ושל תכליתו, ולאפשר את פתיחת שוק הרכב לתחרות אמִתית. לשיטת המשיבים, פניית העותרות לבית-המשפט, בטענה שפרשנותן לסעיף 49(א) לחוק היא זו שעולה בקנה אחד עם עמדת המחוקק ועם תכלית החוק, זאת לאחר שהמחוקק אמר דברו מפורשות ודחה את טענותיהן ופרשנותן במישור זה באופן ישיר, עולה כדי חוסר תום לב.
32. לגרסת המשיבים, אין מקום לדון בטענות העותרות בדבר היעדר שוויון בין היבואנים, שכן החוק יצר את האבחנה בין היבואנים, ומדובר, אפוא, באי-שוויון מובנה בין היבואנים הישירים לשאר היבואנים, שבו החוק מטפל. בנוסף מציינים הם, כי ניתן ללמוד על תרומתו בפועל של החוק להסרת החסם המרכזי של מימוש האחריות והגברת התחרות בענף הרכב, אף בזמן הקצר שחלף ממועד כניסתו של החוק לתוקף; ובהקשר זה הם מציינים, כי חל גידול משמעותי במתן רישיונות ליבואני רכב, הן בכמות והן במגוון, וכי קבלת עמדת העותרות תשמוט את תכלית החוק ותסכל את תהליך עידוד התחרות בענף באִבּוֹ.
33. בטיעונים במהלך הדיון הדגישה ב"כ המשיבים, כי העיקרון שנקבע בחוק הנו התחייבות היצרן ליתן אחריות לכל רכב מתוצרתו שמיובא לטריטוריה, המוגדרת כמדינת ישראל. בכל הנוגע לשאלה, אם מדובר בעתירה מוקדמת, ציינה ב"כ המשיבים, כי החלטת משיב 2 היא החלטה מסוג של "הנחייה מינהלית", שלפיה כל היבואנים הישירים אמורים לממש אחריות לכלי רכב שיובאו לישראל ללא כל החרגה טריטוריאלית; וכי ההחלטה מתווה את התנהלות כל הגורמים הרלבנטיים, ויש לה תוקף אופרטיבי, בפרט כאשר היא באה במענה לפניית היבואנים הישירים, והורתה להם לפעול בדרך אופרטיבית מסוימת.
טיעוני משיבה 3
34. משיבה 3 גורסת, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית, זאת הואיל ומכתבו של משיב 2 אינו עולה, לשיטתה, כדי "החלטה" של רשות, שבגינה ניתן להגיש עתירה מינהלית לפי סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים. בהקשר זה מציינת משיבה 3, כי הסמכויות שניתנו למשיב 2 בזיקה לנושאים הנדונים בעתירה, הִנן – הטלת עיצומים כספיים וכן הענקת רישיון יבואן ישיר, התלייתו, הגבלתו או סירוב לחדשו. לטענת משיבה 3, משעה שהעתירה הופנתה נגד פרשנות משיב 2 את החוק, ולא נגד החלטה אופרטיבית או קונקרטית של הרשות בהתאם לסמכויותיה, הרי שבית-משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בה.