עוד מציינת משיבה 5, כי מערכת היחסים שבין העותרות לבין יצרני הרכב אינה אמורה להתברר בבית-משפט זה; שכן הוראות החוק מדברות בעד עצמן ומטילות חובות ברורות על היבואנים ישירים הנהנים ממונופולין כמעט מוחלט בשוק הרכב, ואשר הִנם הגורם היחיד אשר ביכולתו לממש אחריות יצרן לאור הקשר הבלעדי שבינם לבין יצרני הרכב, הרי שעסקינן בעניין אשר כל כולו ביחסים שבין היבואן הישיר לבין היצרן, באופן ההתחשבנות שביניהם.
תגובת העותרות ומשיבים 1 ו-2 לטענות הסף שהעלו משיבות 3 ו-5
44. העותרות גורסות, כי לבית-משפט זה סמכות עניינית לדון בעתירה; שכן לשיטתן, החלטת משיב 2, המאמצת את חוות-הדעת של היועץ המשפטי של משרד התחבורה, ואשר ניתנה בעקבות פניית משיבה 3, היא החלטה מינהלית אופרטיבית המחייבת את היבואנים הישירים לממש אחריות שניתנה על-ידי יצרן הרכב גם מקום שזו אינה חלה בישראל. לטענת העותרות, אין גם בסיס למחיקת העתירה בשל דוקטרינת "היעדר בשלות". לגרסתן, העתירה אינה נכנסת לגדרי דוקטרינת "היעדר בשלות", ממספר טעמים: ראשית – הואיל והמחלוקת בין הצדדים, בעניין החלטתו של משיב 2, הִנה משפטית ממשית, ברורה וקונקרטית; שנית – היות שלפני בית-המשפט מונחת תשתית עובדתית שלמה ומלאה לצורך הכרעה במחלוקת מוגדרת זו; ושלישית – אף אם ייטען כי התשתית העובדתית אינה שלמה, הרי שיש לדון בעתירה מן הטעם שקיים אינטרס ממשי בבירורה. בעניין האינטרס הממשי בבירור העתירה, טוענות העותרות כי כל שיחליטו למלא אחר החלטת משיב 2, תחת מחאה, הן עלולות לעמוד מול "שוקת שבורה" מבלי שיהיה בידיהן להשיג ההחלטה, היות שלא יופעלו כלפיהן סמכויות האכיפה המסורות למשיב 2; וכי אם לא תמלאנה אחר החלטת משיב 2 ותופעל כלפיהן סמכות אכיפה – עלולה להיטען נגדן טענה בדבר עשיית דין עצמי באופן שעלול למנוע דיון בעתירה כנגד הפעלת אותה סמכות. לטענתן, קביעה שלפיה מדובר ב"עתירה מוקדמת", עלולה לשלול מהן את האפשרות להשיג על החלטתו של משיב 2. מכל מקום, מדגישות העותרות, לעניין בירור טענותיהן כנגד החיוב האופרטיבי שהוטל עליהן בגדרי החלטתו של משיב 2, כי "דרך המלך" לתקוף החלטה מינהלית כמו הנדונה, של חיוב אופרטיבי אגב פרשנות החוק, היא בתקיפה ישירה של ההחלטה עצמה, ולא בתקיפה עקיפה לאחר נקיטת אמצעי אכיפה בגין הפרת ההחלטה.
45. משיבים 1 ו-2 גורסים, כמו העותרות, כי העתירה מכוונת נגד "החלטה של רשות", שיש לראות בה משום "הנחיה מינהלית", ואשר ניתן להשיג עליה במסגרת עתירה לבית-משפט זה; וכי היא "בשלה" להכרעה שיפוטית. הם מציינים, כי המחלוקת בין בעלי הדין ברורה וקונקרטית, שכן עמדת המשיבים ופרשנותם את החוק היא סופית ומגובשת ואינה צפויה להשתנות. לטענתם, החלטת משיב 2 היא בעלת נפקות מעשית ומיידית על העותרות, באופן המחייב אותן לפעול בהתאם להחלטה; ובהתאם להחלטה, אף נשלחה לעותרת 2 ביום 3.12.17 הודעה ראשונה על כוונת חיוב לפי סעיף 204 לחוק, אשר הטיפול בה הוקפא לבקשת העותרת, עם הגשת העתירה. עוד טוענים משיבים 1 ו-2, כי בכפוף לתוצאות העתירה, בכוונתם להמשיך באכיפת הוראת סעיף 49(א) לחוק, ככל שיידרש, וביתר שאת. עם זאת, ניתן לטעמם "להעמיד ההחלטה המינהלית המכווינה התנהגות לביקורת שיפוטית, אף אם לא הוטלה כל סנקציה בצִדה". הם מדגישים, כי אין מדובר בעתירה בלתי בשלה, אלא בעתירה שבה קיימת מערכת עובדות קונקרטיות ברורה ושלמה המאפשרת קבלת הכרעה שיפוטית עקרונית; ומוסיפים, כי "לשאלת פרשנות החוק יש השפעה ישירה ומיידית על העותרות, אשר תהיינה צפויות לסנקציות אם לא יפעלו בהתאם לפרשנות המשיבים את החוק".