54. החלטת משיב 2 במכתבו מיום 20.11.17, נושא העתירה, שבה אימץ את חוות-הדעת של סגן היועצת המשפטית של משרד התחבורה, מיום 23.7.17, ניתנה בעקבות פניות מוקדמות אליו – הן מטעם היבואנים העקיפים, הן מטעם היבואנים הישירים והן מטעם איגוד יבואני הרכב, לקבלת הנחיותיו בשאלת נפקותה של אחריות יצרן, שעל-פי עמדת היבואן הישיר, מוחרגת טריטוריאלית באופן שאינה חלה בישראל. החלטתו, שלפיה מחובתם של יבואני הרכב הישירים לממש את אחריות היצרן לכל רכב מהתוצר המיובא על-ידם, ככל שניתנה אחריות יצרן בגין הרכב, ולרבות אחריות בעלת החרגה טריטוריאלית שאינה כוללת את ישראל – הנה בעלת אופי של "הנחיה מינהלית", שכן היא מתווה את עקרונות הפעלת שיקול דעתו של משיב 2 כאשר תובאנה לפניו הכרעות במקרים קונקרטיים שבהם יידרש להפעיל את סמכויותיו כ"מנהל" על-פי החוק, כמו למשל בתחומי רישוי ואכיפה, ובכלל זה – התליית רישיונות יבואנים או הטלת עיצומים כספיים עליהם, במקרים שתועלה לדיון שאלת הפרת סעיף 49(א) לחוק. כפועל יוצא – ההנחיה גם נועדה להבטיח אחידות, שִוויוניות וסבירות בהפעלת מדיניותו, והיא אמורה להנחות ולהכווין את התנהלות כל הגורמים הרלבנטיים, ובכללם: יצרני הרכב – שכתבי התחייבות מטעמם מוגשים למשרד התחבורה על-ידי היבואנים הישירים; היבואנים הישירים – שאמורים להמציא את כתבי ההתחייבות של היצרנים וכן להגיש כתבי-התחייבות מטעמם למימוש אחריות היצרן; היבואנים העקיפים לסוגיהם – שיכלכלו את צעדיהם וינחו את לקוחותיהם; ובעלי הרכבים שיובאו לישראל באמצעות יבואנים עקיפים או ביבוא אישי – המעוניינים לוודא אם לרכבים ישנה אחריות בת מימוש בישראל. על-כן, ניתן לראות בנסיבות העניין את החלטתו הנדונה של משיב 2, כ"החלטה מינהלית", במובן של "הנחיה מינהלית" הנוגעת להפעלת שיקול דעתו ככל שיידרש להפעלת סמכויותיו האופרטיביות במקרים קונקרטיים; כאשר חשיבותה נדרשת לנוכח השלכותיה על מכלול הגורמים ב"שרשרת" רכישת כלי הרכב – החל מהיצרן וכלה במשתמש, זאת לשם הבטחת תכליות החוק, וביניהן – התכליות של בטיחות המשתמשים ברכב ובטיחות הציבור, כמו-גם המטרה של קידום התחרות בענף הרכב והגנת הצרכן. לפיכך, מדובר ב"החלטה של רשות", כמשמעה בסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, אשר עתירה נגדה היא בסמכותו העניינית של בית-משפט זה.
55. אין בסיס לטענת משיבות 3 ו-5 שלפיה מדובר ב"עתירה מוקדמת", או בעתירה הלוקה ב"היעדר בשלות" להכרעה. מדובר בעתירה "בשלה" להכרעה שיפוטית, בהתאם לעקרונות שהותוו בבג"צ 2311/11 סבח נ' הכנסת (17.9.14); שכן כפי שציינו הן העותרות והן משרד התחבורה, המחלוקת בין בעלי הדין – בשאלת נפקותה של הגבלה טריטוריאלית באחריות היצרן על הוראת סעיף 49(א) – ברורה וקונקרטית; והיא אף בעלת נפקות מעשית ומיידית על העותרות ועל יתר הגורמים הרלבנטיים ב"שרשרת" יבוא הרכב לישראל, באופן המצדיק קבלת הכרעה שיפוטית עקרונית.