העותרות גורסות, כי גם התכלית האובייקטיבית של החוק – דהיינו קידום התחרות בענף הרכב ונִטרול היתרון התחרותי של היבואנים הישירים מול היבואנים האחרים ביחס לסוגיית מימוש האחריות – תומכת בפרשנות שהוצגה על-ידן. בהקשר זה הן מציינות, כי במקרים שבהם אחריות היצרן שרירה וקיימת ומדובר ברובם המכריע של המקרים, התכלית האמורה מושגת, שכן הן מממשות בפועל את האחריות שנתן יצרן הרכב, ככתבה וכלשונה, גם לגבי רכבים שלא יובאו על-ידן; ובמקרים שבהם אחריות היצרן אינה תקפה ואינה קיימת בישראל, הרי שהיא אינה תקפה גם עבור רכבים המיובאים על-ידי היבואן הישיר, ומשכך היבואן הישיר אינו נהנה מכל יתרון על-פני היבואנים האחרים.
19. לכך מוסיפות העותרות, כי הפרשנות הנטענת על-ידן מתיישבת עם עקרונות של אי-פגיעה בקניין ואי-פגיעה בשוויון. הן גורסות, כי פרשנות משרד התחבורה לסעיף 49(א) לחוק, פוגעת שלא כדין בקניינם של היבואנים הישירים, שכן משמעותה היא, כי היבואן הישיר יממן מכיסו תיקונים לרכבים שלא הוא ייבא, מבלי לקבל כל תמורה בעדם ומבלי שיוכל לחזור אל היצרן לכיסוי עלויותיהם של תיקונים אלו. לכך מוסיפות הן את הפגיעה בשוויון שעלולה להיגרם כתוצאה מפרשנות המשיבות, שכן על-פי הפרשנות של המשיבות, בעוד שיבואן ישיר אינו חייב להוסיף על אחריות היצרן עבור לקוחותיו שלו, הרי הוא מחויב לעשות כן ביחס ללקוחותיו של יבואן אחר; ומדובר, על-פי הנטען, ביצירת אפליה בין לקוחות, כביכול בחסות החוק. בנוסף, הטלת חובה על יבואן ישיר לממש אחריות שאינה תקפה בישראל, משמעה מתן הטבה משמעותית ליבואן האחר וללקוחותיו, על חשבון היבואן הישיר.
20. לגרסת העותרות, עמדתן הפרשנית מתחייבת אף לאור מהותה של אחריות היצרן. לטענתן, מדיניות האחריות, על היקפה ותנאיה, נקבעת על-ידי היצרן, והיא נובעת ממגוון רחב של שיקולים, בפרט כאשר היצרן הוא שנושא בעלות מימוש האחריות; ועל-כן, בהיעדר אחריות מכל סיבה שהיא – טריטוריאלית או אחרת – הרי שאין אחריות לממש. מכאן, שחיובם של יבואנים ישירים לממש אחריות שאינה תקפה בישראל עומדת, לשיטת העותרות, בסתירה ליסודותיה של אחריות היצרן ולמהותה. באשר למהות האחריות מדגישות העותרות, כי האחריות במהותה היא הסכם, המהווה חלק מהתקשרות מסחרית בין יצרן הרכב לבין רוכש הרכב, כאשר תוכנה, היקפה ותחולתה, נקבעים על-פי התנאים הספציפיים, שעשויים להיות מוגבלים מבחינת הקילומטרים, התקופה ואף הטריטוריה; זאת כאשר תנאים ומגבלות אלו נקבעים על-ידי היצרן על-פי מדיניותו הגלובאלית. העותרות מלינות על כך שהמשיבים הכירו באפשרות של ייבוא רכבים עם סייגים לאחריות, בהיבטים של תקופת האחריות והקילומטרים, אך אינם מסבירים מדוע לשיטתם יש להבחין בין הסייגים השונים שנקבעו בהם, כך שהסייג של ההגבלה הטריטוריאלית לא יחול. בהקשר זה מוסיפות העותרות וטוענות, כי לאור מהותה ההסכמית של האחריות, האבחנה שיצרו המשיבים היא מלאכותית וחסרת בסיס; שכן אין כל טעם או צידוק להבחין – לעניין חובת היבואן הישיר – בין מקרה שבו היצרן כלל לא נתן אחריות, לבין מקרה שבו ניתנת אחריות טריטוריאלית שאינה חלה בישראל. לגרסתן, בשני המקרים, הטלת חובת מימוש אחריות יצרן על היבואן הישיר משמעה כי עליו לשאת בעלויות הטיפול, שעה שאין כל אחריות יצרן בתוקף; וזאת מבלי שיוכל לחזור אל היצרן בגין עלויותיו.
21. בנוסף טוענות העותרות, כי אין בסיס לטענת המשיבים, שלפיה יצרני הרכב ירוויחו פעמיים. ראשית, טוענות העותרות, כי היבואן העקיף רוכש את הרכב כשהוא מודע לתנאי האחריות הנלווים לו, וייתכן שהוא מקבל הנחה בגין מגבלת האחריות. לגרסת העותרות, המשיבים לא ביססו את טענתם, שלפיה היבואנים העקיפים רוכשים מלכתחילה את הרכבים שמייבאים מישראל במחיר מלא הכולל בחובו גם תִמחור עבור רכיב האחריות; ובפרט כאשר המשיבים לא צרפו את מסמכי האחריות הנוגעים לשאלה שבמחלוקת. שנית, מוסיפות העותרות, לכל יצרן מדיניות אחריות שונה ולא ניתן להתייחס באופן גורף לכלל היצרנים.