22. במסגרת הדיון בעתירה הבהיר ב"כ העותרות, כי ההגבלה הטריטוריאלית של האחריות על-ידי יצרני הרכב השונים לא נעשתה בזיקה למדינת ישראל, והייתה רווחת אצלם עוד לפני חקיקת החוק, זאת משיקולים שונים של היצרן. כן הדגיש, כי לא היה ניסיון של העותרות להתחמק מהוראות סעיף 49(א) לחוק; וציין כי רבים מכלי הרכב המיובאים לישראל באמצעות יבואן משני, זוכים למימוש האחריות על-ידי היבואן הראשי, כך למשל – כל כלי הרכב המיובאים מאירופה, אשר למיטב ידיעתו אחריות היצרן לגביהם אינה מוגבלת טריטוריאלית. בהקשר זה יצוין, כי הצדדים לא הציגו את תעודות האחריות השונות שבמחלוקת. ב"כ העותרות התייחס לפרקטיקה הנוהגת, שלפיה היבואן הישיר נוהג לברר עם יצרן הרכב, באמצעות מערכת המחשב, אם יש אחריות, וככל שהוא נענה – במקרים שבהם הרכב יובא מארצות-הברית – כי האחריות מוגבלת טריטוריאלית, הרי שאין לממש אחריות כלשהי. לטענתו, על מי שרכש רכב בייבוא מקביל, ומבקש לממש את האחריות אצל היבואן הישיר רובץ הנטל להציג ליבואן הראשי את תעודת האחריות, כדי לוודא שאין החרגה, ושהאחריות תקפה.
23. העותרות טוענות, כי אין בסיס לטענות הסף שהועלו על-ידי משיבים 3 ו-5, של חוסר סמכות עניינית של בית-משפט זה לדון בעתירה היות שמכתבו של משיב 2 אינו בגדר החלטה מינהלית; של "היעדר בשלות" ושל היות העתירה מוקדמת. לגרסת העותרות, מכתבו של משיב 2, שבו אימץ את חוות-דעתו של היועץ המשפטי של המשרד היא החלטה שניתנת לתקיפה בעתירה מינהלית, שכן מדובר בהחלטה של הגורם המוסמך על-פי החוק להעניק רישיונות ליבואנים ולשלול רישיונות, כמו-גם להטיל עיצומים כספיים, אשר חייבה את העותרות לטפל בכלי רכב גם במקום שאחריות היצרן אינה תקפה. לשיטתן, אין מדובר בעתירה מוקדמת, או בעתירה שיש מקום למחוק אותה על-רקע דוקטרינת "היעדר בשלות"; זאת הן הואיל והליך של הטלת עיצום כספי אינו צפוי, לפחות לגבי מרביתן, בשל העובדה שבחרו לציית להוראתו של משיב 2, תחת מחאה, ולא להפר את הוראותיו, והן היות שהמחלוקת בין הצדדים היא ברורה וקונקרטית, ועיקרה משפטית, ולא עובדתית. כל זאת בפרט, כאשר קיים צורך בהכרעה מוקדמת ומהירה בעניינה, לשם מניעת מחלוקות בעתיד בעניין מימוש אחריות יצרן הרכב בעשרות רבות של מקרים דומים שבהם קיימת החרגה טריטוריאלית.
טיעוני משיבים 1 ו-2
24. משיבים 1 ו-2 (להלן גם – המשיבים) גורסים, כי פרשנותם את סעיף 49(א) לחוק מתיישבת עם לשון החוק, עם תכליתו ועם ההיסטוריה החקיקתית שלו; וכי מכל מקום, הפירוש שניתן על-ידי הרשות המינהלית הוא פירוש סביר ומן הראוי שבית-המשפט יאשרו, אף אם הוא עצמו היה נוטה להעדיף פירוש אחר; ובפרט כאשר פרשנותם תואמת את עמדת היועץ המשפטי לממשלה.