--- סוף עמוד 18 ---
73. בפרשת עיני אף התייחס בית המשפט שלערעור, לטענות שהעלו התובעים כאן בהסתמכם על פסק הדין בעניין גולדסיל. נקבע בפסק הדין בין היתר כי:
בפרשת ע"א 573/12 גולדסיל הנ"ל, היה מדובר בהתנהגות חריגה לכל הדעות, של מערער שסירב להסיר את המשכנתא שרשם על נכסי המשיב חרף קיומם של פסקי דין ברורים שניתנו לטובת המשיב וקבעו שאין תוקף למשכנתא. על רקע זה, נקבע כי התנהלותו של המערער היוותה עוולה מתמשכת. למעשה, הדופי המוסרי הבולט שבהתנהגות המערער באותה פרשה והמריית פיו של בית המשפט, הם שהובילו לסיווגה של התנהלותו כעוולה נמשכת, על מנת למנוע ממנו את הגנת ההתיישנות. לא כך הדברים בעניננו. סירובו של הבנק להסיר את השעבודים לא עמד בניגוד לפסקי דין כלשהם שקבעו שאין לשעבודים תוקף, ומדובר היה באקט נקודתי, שהתרחש בנקודת זמן מסויימת ומוגדרת.
74. הדברים כוחם יפה אף בענייננו. מצב הדברים בתיק זה אינו דומה למערכת העובדות אשר הייתה בפרשת גולדסיל. סירובו של הבנק בענייננו להסיר את השעבוד לא עמד בניגוד לפסק דין ואין המדובר בהתנגדות חריגה, בלתי מוסרית באופן קיצוני מצד הבנק, אגב אי־ביצוע החלטות בית המשפט.
75. ב"כ התובעים בטיעונו ביקש להסתמך אף על ההלכה שנפסקה בפרשת פסגת אשדוד לעיל ככזו התומכת בעמדת שולחיו, לפיה עילת התביעה צמחה להם רק לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. דין טיעונו זה להידחות. כפי שנקבע בפרשת גולדסיל לעיל:
פסיקתו של בית משפט זה בפרשת פסגת אשדוד שהוזכרה, כאשר מתנהלים בין צדדים הליכים אחרים בעניין היקף זכויותיהם זה כלפי זה, אין עדיין בידי התובע כוח תביעה מהותי המאפשר לו להביא את עניינו להכרעה. כוח תביעה כזה פירושו קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש. בפרשת פסגת אשדוד, בה התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים קודמים בדבר היקף זכויותיה של התובעת נקבע כי בטרם התקבלה הכרעה שיפוטית מחייבת ומתן פסק דין הצהרתי סופי בדבר זכויות התובעת, לא בשלה עילת התביעה שלה. וכך קבעה שם השופטת פרוקצ'יה (בהסכמת חברי השופט רובינשטיין והשופט דנציגר):
"...הדיון וההכרעה בתביעה השניה היו מותנים כל כולם בתוצאה שתתקבל בתביעה הראשונה, שההכרעה בה היתה צריכה להקדים את הדיון בתביעת ההשבה. יש להניח, כי אילו נעשה צעד דיוני משולב כזה, היה בית המשפט הדן בתביעה השניה מקפיא אותה עד לסיומו של ההליך השיפוטי הראשון, ומכפיף את הדיון בה לתוצאותיו. מבחינה מושגית, אלה היו פני הדברים גם אילו כללה המערערת בהליך שיפוטי אחד הן את התביעה לפסק הצהרתי נגד העמותה והן את תביעת ההשבה כנגד המשיבות 1 ו-2. יש להניח כי במצב כזה תביעת ההשבה היתה מותלית עד לשלב ההכרעה בתביעה לפסק הצהרתי, שנועד לבירור זכויות העמותה, והדיון בה היה כפוף ומותנה בתוצאותיו של ההליך לסעד ההצהרתי."