הוא לא ידע על ההסכמות בין השותפים בנוגע לדמי השכירות, כלומר אותו שמאי שפנו אליו וביקשו ממנו לערוך שמאות, ערך שמאות שמנותקת מהמציאות העובדתית, מהמציאות בשטח ומההסכמים.
אדוני לגבי דמי השכירות בחלק העורפי, כבר מכתב התביעה והם ניסו באמת הרמן תוך כדי תנועה בתצהירים לתקן, תבעו למעשה דמי שכירות לא רק שזה לא דמי השכירות שנקבעו להם בהסכם, אלא גם תבעו דמי שכירות בגין כספים ששולמו להם, ויש להסתכל על הדברים האלה בחומרה. כאשר הם אישרו למעשה שהנכס הושכר למדינת ישראל באופן רציף עד תחילת 2010.
אדוני, גם הטענה שהשעבוד מנע קבלת דמי שכירות הן לחלק האחורי והן לחלק הקדמי, גם נשללת מכתבי הטענות, גם נשללת מההסכמים שהם הגיעו להם שהם קיבלו תוקף של פסקי דין, ולמעשה התביעה שלהם לגבי החלק החזיתי, היא שוב תביעה לדמי שכירות שמנוגדים להסכמים עליהם היו חתומים הרמן. מנוגדים לכתבי הטענות, מנוגדים לפסקי הדין. למעשה אדוני מדובר פה בתביעה תיאורטית לחלוטין (עמוד 225, שורות 25–.33; עמוד 226, שורות 1–9).
--- סוף עמוד 28 ---
114. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, נתתי דעתי לטיעוני הצדדים ובחנתי את חומר הראיות שבא בפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין ראשי הנזק ביחס לתביעת דמי השכירות, להידחות. פתח דבר יש לציין כי חלק ניכר מהתביעה יש לדחותו מן הטעם של התיישנות, כפי שפורט לעיל.
115. ב"כ התובעים הבהיר ביחס לתביעת דמי השכירות בגין החלק העורפי כי המדובר בתביעה "ממועד השעבוד ועד פסק דינו של בית המשפט העליון" (עמוד 87, שורות 30–32; עמוד 88, שורות 1–5). לדבריו, ביחס לחלק זה נתבעות שתי תקופות קצרות, "מה-1.1.2010 עד 20.11.2011 זה סעיף 18 לתצהיר [...] וסעיף 17 תובעים לתקופה שאומרת מחודש אפריל 2001 עד ראשית שנת 2005, 45 חודשים ומזה מנכים את מה ששולם בפועל על פי הסכם הבוררות" (עמוד 90, שורות 8–17).
116. הרמן בעדותו התייחס בין היתר למערכת היחסים עם י.ז.ה.ר/גבאי וציין כי "החברה הזאת צמיג אנחנו ירשנו אותה מאבי, זו למעשה הירושה היחידה שירשנו מאבי שנפטר לפני 30 שנה. כאשר אנחנו ירשנו את הנכס, בהמשך עם השותף שלו, של אבי בזמנו, אנחנו נכנסנו לנעליים של אבי, היה הסכם שכירות, כשהסכם השכירות נחתם מחדש ב-1995. לימים הגבאים החליפו את השותפים שהיו של אבי, ואז הם נכנסו לנעליים, והיה אמור להיות הסכם שכירות שהיה אמור לפוג ב-2003, כאשר למעשה לא היו שום פגישות, הנכס היה מושכר אז איז עד 2003. מה שקרה בדיעבד זה, ב-1999 הבנק כמובן בלי לדרוש" (עמוד 47, שורות 9–15).