הליך גיבוש התשתית הראייתית (איסוף הנתונים וקביעת העובדות) העומדת בבסיס ההחלטה המנהלית צריך שיעמוד בארבעה מבחנים, כפי שפורטו בעניין יורונט (בפסקה 11): הראשון, מתייחס לאיסוף הנתונים- הרשות המינהלית צריכה לאסוף את הנתונים הנדרשים לקבלת ההחלטה, ועליה לפעול בסבירות, לפי מהות הסמכות, מיהות הרשות ונסיבות המקרה. לעיתים ניתן להסתפק במומחיות הרשות ובידע שצברה, כדי שתשמש תשתית נאותה, ללא צורך באיסוף נתונים נוספים, אולם ייתכנו מקרים מורכבים, שבהם צריכה הרשות לחקור ולדרוש, לאסוף מידע מרשויות מינהליות או מגופים אחרים, ואולי אף לבקש חוות-דעת של מומחים; הכלל השני עניינו השייכות לעניין. באיסוף הנתונים על הרשות המינהלית להבדיל בין נתונים השייכים לעניין לבין נתונים שאינם שייכים לעניין. הנתונים השייכים לעניין הם, ורק הם, השיקולים הענייניים שאותם רשאית הרשות לקחת בחשבון לצורך קביעת העובדות וקבלת ההחלטה. על הרשות לדחות את כלל העובדות והנתונים שאינם נוגעים לעניין, שכן אם תתחשב בהם, יהיה בכך משום פגם שעלול לפסול את ההחלטה; השלישי, עניינו אמינות הנתונים. כדי שהרשות תוכל להתבסס על נתון, צריך שהנתון יעמוד במבחן הראיה המינהלית. זהו מבחן גמיש. הוא מאפשר לרשות המינהלית לקחת בחשבון גם ראיות שאינן קבילות בבית-משפט, כגון עדות שמיעה. המבחן הינו של סבירות; ולפיו הרשות המינהלית רשאית לסמוך על נתונים הנוגעים לעניין שרשות סבירה הייתה סומכת עליהם לצורך קבלת החלטה בעניין; הרביעי עניינו בדרישת ראיות מהותיות- התשתית צריכה להיות מוצקה במידה מספקת כדי לתמוך בהחלטה. המבחן, גם כאן, הוא מבחן של סבירות, היינו: תשתית העובדות צריכה להיות כזאת, שרשות סבירה הייתה מסתמכת עליה לצורך קבלת ההחלטה הנדונה. כלל זה מותיר בידי הרשות המינהלית מרחב, שבו היא משתמשת בשיקול הדעת שהוקנה לה כדי להעריך את המשמעות והמשקל של הנתונים אשר לפניה, ומידת הסבירות מחייבת כי המשקל של הנתונים שלפני הרשות יהיה כבד יותר ככל שההחלטה המינהלית מורכבת יותר או פגיעתה קשה יותר. כך, פגיעה קשה במיוחד בזכות יסוד צריכה להתבסס על נתונים מהימנים ומשכנעים במיוחד.
טל ועברי-עומר, רגולצית התקשורת, בפרק "שיקול הדעת הרגולטורי" (עמ' 59), מציגים מודל לבחינת הליך ההפעלה של שיקול הדעת הרגולטורי, אותו הם מכנים "מודל שלושת הרבדים" (עמ' 63). על פי מודל זה ניתן לאפיין את המתווה להפעלת שיקול הדעת הרגולטורי ולסווג את מרכיביו לפי שלושה רבדים: הראשון, דרישות מבניות, האופן שבו המאסדר מפעיל את שיקול דעתו, הכולל תשתית עובדתית ומשפטית, העדר ניגוד עניינים ושיתוף גורמים רלבנטיים בהחלטה. השני, שיקולים מהותיים, אילו שיקולים על המאסדר לקחת בחשבון בגיבוש חוות דעתו, והשלישי,