בדומה נפסק בג"ץ 10203/03 "המפקד הלאומי" בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(4) 715 (2008) ביחס למונחים דומים שננקבו בחקיקה מתחום התקשורת: חוק רשות השידור וחוק הרשות השניה. באותו עניין הסוגייה שעמדה על הפרק הייתה האם האיסורים על שידור תשדיר פרסומת בנושא פוליטי, הקבועים בכללי רשות השידור (תשדירי פרסומת והודעות ברדיו), בכללי
--- סוף עמוד 81 ---
הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (אתיקה בפרסומת בשידורי רדיו) ובכללי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (אתיקה בפרסומת בטלוויזיה), הינם בטלים בהיותם פוגעים בחופש הביטוי באופן בלתי חוקתי. וכך קבעה כב' הנשיאה מרים נאור בפסקה 32 לפסק דינה:
"לגבי חוק רשות השידור: חוק רשות השידור מסמיך את רשות השידור לקבוע "איסורים ומגבלות" על תשדירי פרסומת. בחוק רשות השידור לא מופיעה התיבה של נושאי-פרסום. אך גם הסמכה זו מסמיכה לדעתי את רשות השידור להטיל איסורים על תוכן תשדירי הפרסומות ...במישור הפרשני, דעתי היא כי לשון ההסמכה בחוק רשות השידור דומה מאוד לנוסח ההסמכה של הרשות השניה והיא מחייבת פרשנות אחידה לשתיהן. אמנם, ההסדרה המפורשת בחוק הרשות השניה מפורטת יותר מזו שבחוק רשות השידור. ואולם, מקובלת עלי עמדת המדינה כי למרות השוני בלשון ההסדר אין מקום – מטעם זה בלבד – לחייב יצירת הסדר נפרד לרשות השניה ולרשות השידור. להבדל הלשוני הדק בדמות התיבה "נושאי-פרסום" אין משקל פרשני מספיק היכול למנוע מתן פרשנות דומה לאור תכלית ההסמכה...... מדובר בהסדר בעל תכלית זהה המצריך פרשנות דומה של ההסדרים החוקיים. אין הגיון רב בהתרת שידור פרסומת פוליטית ברשת רדיו אחת ואיסור על אותו תשדיר ברשת השניה ...."
גם במקרה שלפניי הבדלי הניסוח הדקים, אם בכלל, אין מעמד פרשני מספיק שיכול למנוע פרשנות דומה לאור תכליות הרישיון.
עוד ראו את שנאמר שם בפסק דינה של כב' השופטת, לימים הנשיאה, אסתר חיות, בפסקה 4:
"סוף דבר - באשר ל"כללים האוסרים" אני מצטרפת לעמדת הנשיאה כי בהעדר הסמכה מפורשת לעניין זה בחקיקה הראשית אין הכללים הפוגעים בחופש הביטוי הפוליטי יכולים לעמוד ולפיכך יש לעשות הצו על-תנאי למוחלט בכל הנוגע לבטלות "הכללים האוסרים". יחד עם זאת, ובניגוד לדעת חברותיי אשר סברו כי אין צורך לדון בדבר, אני סבורה כי סעיף 86(א) לחוק הרשות השניה הוא הסדר ראשוני המהווה עוגן חוקי להחלטת הרשות לאסור את תשדירי הפרסומת במקרה דנן ועל כן הייתי דוחה את העתירה ומבטלת את הצו על תנאי ככל שהוא נוגע לחוקיות החלטתה האוסרת של הרשות השניה. תוצאה זו, לפיה האיסור תקף רק ככל שהדבר נוגע לשידורי הרדיו והטלוויזיה ברשות השניה, יוצרת חוסר אחידות בלתי רצוי בין הרשות השניה לרשות השידור לגבי אותם תשדירי פרסומת המהווים "תעמולה מפלגתית". מטעם זה המצטרף אל כל יתר הטעמים שמנתה הנשיאה בהקשר זה ראוי, אפוא, כי יגובש בהקדם הסדר סטטוטורי אחיד אשר יחול על שוק התקשורת בכללו ויתייחס לאותם העניינים שבהם עוסקים "הכללים האוסרים"..." (הדגשות הוספו- מ' א' ג').