בית המשפט (מפי השופטת דפנה ברק-ארז, בהסכמת השופט אלייקים רובינשטיין, והמשנָה לנשיא (לימים הנשיאה) מ' נאור), דחה את טענת ההפליה בקובעו כי האיסור על הפלייה שקובע סעיף 3 לחוק נועד למנוע הענקת זכויות בנכסיה של קופת הגמל לעמיתים מסוימים על חשבונם של עמיתים אחרים, ואולם, דמי הניהול אינם נוגעים לזכויות העמיתים בנכסי הקופה, אלא להתחשבנות בין החברה המנהלת אותה לבין כל אחד ואחת מן העמיתים ומכאן שהחוק איננו אוסר על גביית דמי ניהול משתנים (פסקאות 12-11 לפסק הדין):
"העתירה הושתתה כאמור, בעיקרה, על סעיף 3 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים. העותר הניח כי ההוראה האוסרת על הפלייה בזכויות הניתנות לעמיתי הקופות חלה גם על גבייתם של דמי הניהול. לאחר שבחנו את הדברים הגענו לכלל דעה כי פרשנות זו של העותר אינה משקפת את תכלית החוק, כמו גם את ההיסטוריה החקיקתית שלו. אנו סבורים כי האיסור על הפלייה שקובע סעיף 3 לחוק נועד למנוע הענקת זכויות בנכסיה של קופת הגמל לעמיתים מסוימים על חשבונם של עמיתים אחרים. פרשנות זו עולה מתכלית החוק ומן הרקע לחקיקתו. אולם, דמי הניהול אינם נוגעים לזכויות העמיתים בנכסי הקופה, אלא להתחשבנות בין החברה המנהלת אותה לבין כל אחד ואחת מן העמיתים."
(הדגשות הוספו- מ' א' ג').
בהמשך מפרטת כב' השופטת ד' ברק-ארז את הנימוקים לקביעה האמורה. הנימוק הראשון הינו כי דמי הניהול אינם נכס המנוהל עבור העמיתים, אלא תשלום המשולם לחברת הביטוח ומשמש לכיסוי הוצאותיה ולהשאת רווחיה. בית המשפט הדגיש כי הדבר דומה לדמי שירות המשולמים לגורמים אחרים דוגמת בנקים וחברות ביטוח, אשר לא חל עליהם איסור להציע מחירים שונים ללקוחות שונים בהתאם לשיקוליהם הכלכליים (פסקה 13):
"דמי הניהול אינם נכס המנוהל עבור עמיתי קופת הגמל, אלא תשלום המועבר לחברה המנהלת ומשמש לכיסוי הוצאותיה ולהשאת רווחיה. ממילא סעיף 3 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסים אינו חל עליהם. בהיבט זה, תשלום דמי הניהול על-ידי העמיתים אינו שונה מדמי שירות הניתנים על-ידי גורמים כלכליים אחרים – בנקים, חברות ביטוח ועוד. במצב הנוהג, ככלל, נותני שירותים אינם כפופים
--- סוף עמוד 85 ---
לאיסור להציע מחירים שונים ללקוחות שונים, בהתאם לשיקוליהם הכלכליים. בנקים, למשל, עשויים להציע ריביות שונות ללקוחות שונים, על-פי חישוביהם הכלכליים, ובכלל זה חישוב הנוגע לגיוס לקוחות חדשים בעלי היקף נכסים גדול".