112. ד"ר ברביש העידה בעמוד 25 משורה 31 כי בבניין היו שוכרים שלא נתנו לה להיכנס לבניין והיא לא ייחסה חשיבות לביקור שכן ממילא התכוונה להרוס הבניין. בעמוד 27 משורה 12 ד"ר ברביש הסבירה כי החליטה להסתפק בהצהרות של המוכרים לבעלים, שנכללו במסמכים שקיבלה מהמוכרים, לפיהן, אין חריגות בניה.
113. ספק אם ניתן לקבוע, לנוכח חומרת ההצהרות הכוזבות שמסרו המוכרים לבעלים, כי הקונות התרשלו. אולם, גם אם בימ"ש יקבל טענת המוכרים כי הקונות שהיו מיוצגות ע"י עו"ד התרשלו וכי מצופה היה מהם לבצע בדיקה, על אף ההצהרות הכוזבות שנמסרו להם מהמוכרים, דין הטענה להטלת אשם תורם על הקונות להידחות.
114. בימ"ש העליון דן בשאלת רשלנות הקונה ואמר את דברו בע"א 8068/11 עיני נ' שיפריס. [פורסם בנבו] בדעת רוב נקבע כי על פי לשונו ועל פי תכליתו של סעיף 16 לחוק המכר "מדובר בסעיף קוגנטי שאיננו מאפשר לזקוף 'אשם תורם' לחובת הרוכשים בגין הצהרותיהם בחוזה המכר כי בדקו את הנכס".
115. המוכרים טענו בסעיף 19 לסיכומיהם כי פסק הדין אינו חל במקרה דנן מאחר ולא התקיימו במקרה זה יסודות סעיף 16 לחוק המכר, שכן המוכרים "לא ידעו על אי ההתאמה בממכר". אולם, טענה זו נדחית שכן בסעיף 16 לחוק המכר, המחוקק קובע במפורש שאין הוא חל רק במקרה של ידיעה בפועל, אלא גם במצב בו היה על המוכר לדעת. בימ"ש כבר קבע קודם לכן כי על המוכרים היה לדעת על אי ההתאמה לנוכח מעמדם כחוכרים וחובתם המפורשת להצהיר על אי ההתאמה בפני הבעלים. בפועל, ללא בדיקה, ואין לשלול האפשרות שלא לחינם לא נעשתה בדיקה, ניתנו לבעלים הצהרות כוזבות.
116. לכן, על אף הטענה להתרשלות הקונות ועל אף הצהרותיהן, אין בכך כדי לבסס אשם תורם.
117. בנוסף, נטען בסעיף 16 לסיכומי המוכרים שעניין תוספת הבנייה לא עניין הקונות כפי שעולה מעדותה של ד"ר ברביש. אולם, גם טענה זו דינה להידחות. כאמור לעיל, הפסיקה קבעה כי אין בהתרשלות כדי לבסס אשם תורם. בנוסף, אין באדישות הקונה לעניין תוספת הבניה, עקב רצונה להרוס הבית כדי לבסס טענה שידעה, או הסכימה, כי שווי העסקה כולל גם תשלום נכבד בו היא תישא, ככל שרמ"י יגלו אי ההתאמה, בטרם תבצע ההריסה.
העדר חוב עבר
118. המוכרים טענו בסעיף 20 לסיכומיהם כי בתוספת בניה בנכסי מגורים לא גובים דמי שימוש, אלא רק דמי היתר. כך, שלא היה כל חוב עבר מצד המוכרים לתשלום דמי שימוש לרמ"י. המוכרים מוסיפים וטוענים כי מרגע שהקונות ביקשו להרוס הבית לא היה כל צורך לשלם דמי היתר. עוד נטען שתשלום דמי היתר, "אינם מופיעים כתנאי להעברת זכויות". גם טענה זו לא נטענה קודם לכן, אולם גם אם היה בה ממש, המוכרים מאשרים כי רמ"י זכאית להתנות "הסכמתה לבעל זכויות להפיק מהקרקע הנאה נוספת על זו שרכש, בגבולות שטח ההקצאה המקורי".