(ר' גם סיכומי ב"כ המבקש בעמוד 59, שורות 19–32; עמוד 60, שורות 1–10).
151. ב"כ המבקש בסיכומיו טען בין היתר כי גם אם בית המשפט בדעה כי לא חלה התיישנות הרי שקיים שיהוי ניכר אשר מכוחו ראוי לסלק את התביעה. התובע לא כתב שום מכתב למבקש בכל התקופה שהוא צריך לשלם לו אלא לאחר פסק הדין משנת 2009. ב"כ המבקש מציין כי חקר את התובע מדוע לא הגיש תביעה (ר' פרוטוקול הדיון מיום 12.7.16) וזה השיב לו כי לא היה לו כסף לשלם אגרה. זוהי התשובה (שם, שורות 6–8). אם אין לאדם לשלם כסף בעבור אגרה, יכול הוא להגיש בקשה לפטור, אך זה לא טעם הדוחה תחולת שיהוי (עמוד 63, שורות 26–32; עמוד 64, שורות 1–23).
152. ב"כ התובע בסיכומיו טען כי שני המבקשים טוענים טענה של שיהוי ולפיכך היה עליהם להוכיח נזק. אין די לטעון טענת שיהוי. שיהוי הוא יוצא מן הכלל, ולצורך הוכחת קיומו "צריך נתבע להוכיח שהוא הסתבך או שהוא שינה מצבו לרעה". לטענתו ההתחשבנות בגין עסקת מובילטל התנהלה בין הצדדים (הנתבעים) עד שנת 2015 והוכרעה בפסק בוררות. לדבריו הליך הבוררות רב־השפעות והוא מוכיח נקודות רבות שאותן טוען התובע (עמוד 78, שורות 19–32; עמוד 79, שורות 1–6).
153. המבקש התייחס בתצהירו לסוגיית השיהוי. בסעיף 2ב נטען לכאורה כי פעולותיו של המשיב מלמדות כי הוא זנח את זכות התביעה ובמיוחד על רקע החלטת בית המשפט העליון בע"א 1794/09. עוד נטען כי השתהותו של המשיב אינה מקרית ואינה רשלנית אלא טמונה בהבנתו שראוי להגיש את התביעה רק כאשר הוא פושט רגל, יחד עם בקשה לפטור מאגרה. המבקש אף מפנה לדברי המשיב בדיון מיום 1.7.08, לפיהם "מכינים תביעה נגד לבייב, נגד צ'רנוי ורום על כל הכסף" שאותה הוא "הולך להגיש" "לפני הפגרה או אחרי הפגרה". לשיטת המבקש, התנהגותו של המשיב מהווה מצג ברור כי אין בכוונתו לנקוט בהליך כנגדו (ר' סעיפים 57–64).
--- סוף עמוד 45 ---
154. בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 נפסק בין היתר:
טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל-דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאינטרס הציבורי המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפתרון סכסוכים. קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים (שם, בעמ' 445).