ובדומה: "תניית פטור, רחבה ככל שתהא, אינה יכולה לכלול מעשי תרמית והטעייה שלא היו ידועים בעת אישור הסדר החוב המתוקן" (רע"א 5938/16 אי.די.בי. חברה לפתוח בע"מ נ' אלוני, [פורסם בנבו] בפסקה 21 (16.11.2017)). להסרת ספק, אינני משווה בין הסדר חוב לבין כתב ויתור במסגרת פשרה, אך בהיבט זה יש ביניהם מכנה משותף.
20. הדיון בטענת ההטעיה עשוי להיות מושפע מנתונים עובדתיים נוספים, ובהם חשיבות הנושא שלגביו נעשתה הטעיה, חומרת ההתנהגות של הצד המטעה, וטיב מערכת היחסים בין הצדדים. כך, לדוגמה, ניתן להעלות על הדעת את האפשרות שגם הטעיה מכוונת לא תוביל לביטול של תניית ויתור, אם היא נסבה על פרט שולי בחוזה, וזאת בשונה מהטעיה מכוונת לגבי פרט מהותי שמכונן את העסקה. ונזכיר כי תנאי לביטול החוזה לפי סעיף 15 לחוק החוזים, הוא קשר סיבתי בין הטעות (שנגרמה מהטעיה) לבין כריתת החוזה ("מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו"). כדוגמה להבחנה זו ניתן להביא את המקרה שנדון בע"א 607/83 אהרן נ' קרסנטי, פ"ד מב(1) 397 (1988) (להלן: עניין אהרן). באותו מקרה נדון תוקפו של חוזה למכר משאית, שבו נכתב כי "הקונה בדק את הרכב ואת כל המכללים שבו לשביעות רצונו". בדיעבד התברר לקונה כי המוכר ערך שינוי במבנה המשאית, ובעקבות השינוי נאסר עליה לנוע בכביש. בית המשפט דחה את טענת ההגנה של המוכר, וקבע כי על אף האמור בחוזה, עדיין אין להסיק שהקונה ויתר מראש על עילת התביעה, "שהרי הקונה ביקש לקנות משאית שתעזור לו לבנות את עתידו אך קיבל משאית שמבחינתו שלו לא הייתה אלא כלי שאין חפץ בו" (שם, בעמ' 404; וכן רע"א 7642/97 שטרית נ' נוסבאום, פ"ד נג(3) 516, 526-525 (1999)). בהיקש לענייננו, ייתכן שיש חשיבות לשאלה אם הפרויקט תופס מקום מרכזי במערך הנכסים המשפחתיים, או שמדובר בפרויקט נדל"ן אחד מני רבים.
בעניין אהרן הוזכר גם השיקול בדבר טיב היחסים בין הצדדים בזמן ההטעיה (בעמ' 405-404). ובהיקש לענייננו, ככל שבמועד ההטעיה שררו בין האחים יחסים של אמון וקרבה, הרי שנוכח פערי המידע לטובת המשיב, ההסתמכות של המערערת על דבריו היא לגיטימית יותר. לעומת זאת, ככל שהיחסים היו עכורים והושפעו מן הסכסוכים המתמשכים, ייתכן שהיה על המערערת לבדוק בעצמה את מצב הדברים, בפרט אם מדובר בפרויקט בעל משמעות כלכלית עצומה.
21. [במאמר מוסגר: ככלל, הנטייה לצמצם את היקפה של תניית פטור יכולה להתבסס גם על כלל הפרשנות נגד המנסח (פרידמן וכהן, עמ' 657). בענייננו, יישומו של כלל זה כרוך בשאלה מעניינת. מסתבר כי מי שניסח את כתב הוויתור הוא המשיב, ואולם, בהסכם בעלי המניות, שנחתם לצד כתב הוויתור, נכללה תניה שלפיה "בכל מקרה בו תעלה שאלה פרשנית בקשר עם הוראות הסכם זה, בכל הליך משפטי (לרבות בוררות), תנאי והוראות הסכם זה יפורשו כתנאים והוראות שנערכו על-ידי הצדדים במשותף, ולא יהיה תוקף לחזקה כלשהיא לפיה לאחד מהצדדים להסכם זה היתה עדיפות בעיצוב תנאיו" (סעיף 9.8 למוצג 2 מטעם המערערת). תניה חוזית זו מעוררת את השאלה אם הכלל בדבר פרשנות נגד המנסח, המעוגן בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים, הוא כלל מרשה (דיספוזיטיבי) או כופה (קוגנטי). אינני רואה צורך להכריע כאן בשאלה העקרונית, משום שהיא אינה משפיעה על התוצאה בהליך הנוכחי, אך אני נוטה לדעה שמדובר בהוראת חוק קוגנטית, שהסכמת הצדדים אינה מאפשרת לסטות ממנה (השוו לפסקה 11 לפסק הדין בעניין לוגי). נסיונו של מנסח החוזה לחלץ עצמו מן החזקה הפרשנית נגדו, באמצעות תניה חוזית שתבטל את הכלל הפרשני, משול לנסיונו של הברון מינכהאוזן לחלץ עצמו מבוץ טובעני על-ידי משיכה בשערות ראשו (וכן ראו שלו וצמח, בעמ' 526; למחקר אמפירי בנושא תניות פרשנות בחוזים מסחריים ראו Uri Benoliel "The Interpretation of Commercial Contracts: An Empirical Study" 69 ALABAMA LAW REVIEW 469 (2017))].