מניות בחברת מקרקעין נרכשו בנאמנות עבור ארבעה בני משפחה, שהיו גם יוצרי הנאמנות, והכל ללא שטר נאמנות שיקבע את תנאי הנאמנות. חמש שנים לאחר מכן הודיעה אחת מהנהנות בנאמנות לנאמן על ביטול הנאמנות לגביה ודרשה להעביר על שמה את חלקה במניות החברה.
בית המשפט העליון קבע שהנהנית, הגם שהיא גם אחד מיוצרי הנאמנות, אינה רשאית לבטל את הנאמנות או לדרוש העברה על שמה של החלק היחסי שלה בנכסי הנאמנות. נאמנות יכולה להיווצר מכוח הסכמה חוזית שבעל-פה, בכתב או בהתנהגות והגדרת הנאמנות ומטרותיה מחייבות את הנאמן. נהנה אינו רשאי לשנות את תנאי הנאמנות לאחר קביעתם, אלא אם האפשרות לשנותם נקבעה בתנאי הנאמנות. כאשר יוצר הנאמנות הוא גם הנהנה כלל זה אינו חל, אך כדי לשנות את תנאי הנאמנות צריך השינוי להתבצע על דעת כל הנהנים, שאחרת אין 'השינוי' מחייב את הנאמן. גם אם הנאמנות מחזיקה מקרקעין, וכאן היא מחזיקה חברת מקרקעין ולא מקרקעין, לא חל הכלל בשיתוף מקרקעין המאפשר לכל שותף לבטל את השיתוף. נאמנות מסתיימת כשמתקיים התנאי בתנאי הנאמנות לסיומה, או כשהושגה המטרה שלשמה הוקמה. בהיעדר הסכם נאמנות כתוב, ניתן להסיק את תנאי הנאמנות מאומד דעת הצדדים. כאן לא קיים שטר נאמנות אך ניתן ללמוד על מטרותיה מהתנהלות הצדדים, וזו נועדה כדי ליצור "גוש אחד" של אחזקות בהצבעות שמתקיימות בחברה ולמטרות מיסוי, מטרות שעדיין מתקיימות וימשיכו להתקיים עד למכירת המניות.