אין גם מקום לטענת התובע לפיה פתח הנתבע את חשבון העוסק המורשה על מנת להעלים מהתובע כספים.
הנתבע הסביר בחקירתו הנגדית כי פתח את חשבון העוסק המורשה על שם אשתו משיקולי מס (עמ' 47, ש' 23 – עמ' 48, ש' 1 לפרוטוקול) והסבר זה מהימן בעיני. כמו כן, העובדה שחשבון העוסק המורשה נפתח באמצעות רואה החשבון של החברה, שהוא גם רואה החשבון של אביו ואחיו של התובע, אשר התובע הביא אותו לחברה (עמ' 7, ש' 19-22; עמ' 8, ש' 4-16; עמ' 47, ש' 8-18 לפרוטוקול) תומכת במסקנה כי מטרתו של הנתבע לא הייתה העלמת כספים מהתובע.
סביר כי אילו הייתה זו כוונתו - לא היה בוחר ברואה החשבון הנותן שירותים לכל משפחת התובע ולחברה.
חלוקת הדיבידנד ביאסו
טענת התובע בעניין חלוקת הדיבידנד ביאסו היא טענת קיפוח המכוונת כלפי בעלי מניות הרוב ביאסו, אשר קיבלו את ההחלטה בעניין חלוקת הדיבידנד.
מכיוון שהתביעה היא תביעה אישית כנגד הנתבע, הרי שאין מקום לדון במסגרתה בטענות התובע בעניין חלוקת הדיבידנד - שהן במהותן טענות כלפי בעלי רוב המניות ביאסו.
זאת בשונה מטענות התובע כלפי הנתבע בעניין דמי הניהול והמשכורת.
אף אם היה מדובר בתביעה כנגד בעלי מניות הרוב ביאסו, הרי שלא הייתה עומדת לתובע טענת קיפוח בשל טענה בדבר חלוקת דיבידנד בסכום נמוך.
צ. כהן, בספרה בכרך ב' עמ' 155-147, דנה בשאלה האם לבעל מניות קמה עילת קיפוח בגין הימנעותה של חברה רווחית מחלוקת דיבידנד. מוסבר על ידה כי בחברה פרטית הצטברות רווחים בחברה אינה גורמת לעלייה בערך המניות. לכן, הימנעות מחלוקת דיבידנד שוללת את יכולתו של בעל מניות להפיק מהן תועלת.
--- סוף עמוד 20 ---
עמדתה של צ. כהן היא כי אי חלוקת דיבידנד, כשלעצמה, אינה יוצרת מעשה העולה כדי קיפוח:
"השקפה זו מעוגנת בכלל שלפיו אין לבעל מניות זכות לקבל דיבידנד גם כאשר החברה רווחית, אלא אם הכריזה החברה על חלוקתו" (כרך ב' עמ' 147).
לשיטת המחברת, האפשרות העומדת לבעל מניות למנוע מצב זה היא לכלול במסמכי יסוד של החברה הוראה המחייבת את החברה, במצב בו מצטברים בקופתה רווחים, לחלק דיבידנד, ולאכוף הוראה זו על פי עקרונות חוזיים רגילים (שכן, מסמכי היסוד של החברה מהווים חוזה בין החברה לבעלי המניות ובינם לבין עצמם): "לפי גישה זו, בעל מניות שלא דאג שתיכלל בחוזה, שהוא צד לו, הוראה המחייבת חלוקת דיבידנד, לא רק שאין לו זכות משפטית לקבלו, אלא שאין להכיר גם בציפייה לגיטימית שלו לקבל דיבידנד במצב זה. בעלי השליטה בחברה רשאים להחליט שאין הם רוצים להוציא את רווחיה ויש בכוונתם להמשיך להשקיעם בחברה, בלי שהדבר יחשב קיפוח המיעוט" (כרך ב', עמ' 148).