הגבלת גובה הריבית בהלוואות חוץ בנקאיות היא לב ליבו של החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק:
"עניינו העיקרי של החוק המוצע הוא ריבית הנשך הנגבית בהלוואות שאינן בנקאיות והניתנות במה שקרוי 'השוק האפור'. עד כה היתה הימנעות מלהתערב בדרך החקיקה, בפעילות כלכלית זו מחמת שתי סיבות עיקריות: האחת, שבדרך זו מוענקות הלוואות לאנשים שהמערכת הבנקאית אינה מוכנה לתת להם אשראי בשל העדר בטחונות מספיקים, וכן שתנאי האשראי בשוק זה משקפים את רמת הסיכון הגבוהה; הסיבה השניה היתה, שקביעת שיעור מרבי של ריבית יש בה התערבות יתר בחופש ההתקשרות, ושניתן להסתפק בקביעה של חובת גילוי נאות של תנאי ההלוואה, לפי דיני החוזים. בנוסף לכך, נראה היה כי ניתן למצוא סעד בבתי המשפט על פי הנורמות הכלליות של דיני החוזים בענין עושק והעדר תום לב. המציאות ראתה מקרים קשים שלא מצאו פתרון נאות במסגרת המשפטית הקיימת, ובתי המשפט וראשי ההוצאה לפועל מצאו עצמם חסרים כלים משפטיים מתאימים למניעת תופעות קשות". מוצע לקבוע שיעור מירבי לריבית בהלוואות שאינן בנקאיות ובדרך זו, למנוע ממלווים שאינם תאגיד בנקאי מורשה ומפוקח, לנצל את מצוקתם של צרכנים שאינם בעלי כוח מיקוח, ועקב כך מסכימים ללוות כספים בתנאים בלתי סבירים." (המבוא לה"ח התשנ"ג 116, 116).
על כך הוסיף והבהיר השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין בפסק-דינו בעניין צוניאשווילי באומרו:
"אופיה הנשכני, הבוטה, של ההלוואה החוץ-בנקאית, ואופיו הבעייתי של השוק האפור – ואינני מדבר במערערת דנא דווקא, ואיני בא לפגוע בה כשלעצמה – לא רק מצדיקים אלא גם מחייבים הקפדה על כל תגיהן ודקדוקיהן של הוראות החוק, וחובתנו לעמוד על משמר זה. אכן, הלווים הבאים אל ההלוואות בשוק האפור יודעים היטב שלא באו לקופת גמילות חסדים ואף לא לבנק; אך כל שקבע המחוקק באשר לחובות המלווה כלפיהם צריך להישמר ללא פשרות." (פסקה ג' לפסק-דינו של השופט רובינשטיין).
25. במסגרת התיקון החמישי לחוק – שכאמור אינו חל בענייננו – שונה מנגנון קביעת תקרת הריבית כך שתחושב לפי ריבית בנק ישראל בצירוף 15%. בשינוי זה יישם המחוקק את המלצות הדו"ח המסכם שהוגש ביום 19.3.2013 על-ידי הצוות לבחינת הגברת התחרותיות בענף הבנקאות בראשות המפקח על הבנקים דאז, דוד זקן (על שמו נקרא הצוות גם "ועדת זקן"). ההמלצות באו לתקן את האנומליה שנוצרה כתוצאה משחיקה מתמשכת של ריבית הבסיס לפיה מחושבת תקרת הריבית, אשר גרמה לכך ששיעורה היה נמוך משמעותית מכוונתו המקורית של המחוקק, ומהחלת תקרת הריבית על מלווים בשוק החוץ בנקאי בלבד, והוצאת המערכת הבנקאית וחברות לכרטיסי אשראי מתחולתה. במצב זה, הריבית ללווים מסוכנים במערכת הבנקאית ובחברות כרטיסי האשראי היתה לעתים גבוהה יותר מהריבית המותרת בשוק החוץ בנקאי ללווים מסוכנים אף יותר. זאת, כאשר עלויות גיוס ההון של המלווים החוץ בנקאיים הינן גבוהות יותר והמידע המצוי בידם באשר למאפייני הלווים קטן יותר. אי לכך, המליץ הצוות על עדכון מנגנון תקרת הריבית והחלתו על תאגידים בנקאיים, בציינו:
"תקרת הריבית אמנם יכולה להיות גם בעלת השלכות שליליות, בכך שתמנע גם הלוואות רצויות מבחינה משקית או שתייצר מידה מסוימת של סבסוד צולב בין לווים מסוכנים פחות למסוכנים יותר, ואולם בראייה הכוללת יש מקום לאזן בין החשש מלקיחת אשראי מופרז ובין החשש ממניעת עסקאות יעילות. יודגש כי המטרה בקביעת תקרת ריבית זו אינה להביא את המחיר בשוק למחיר תחרותי, אלא קביעה נורמטיבית, לפיה הלוואה בריבית הגבוהה מסף מסוים הינה ריבית נשך המהווה עושק הצרכן. הצוות סבור כי יש לקבוע תקרת ריבית מהשיקול הנורמטיבי ולעניין זה לא מצא מקום לאבחנה הקיימת כיום בין מלווים במערכת הבנקאית והחוץ בנקאית."
26. לאור ההמלצה להחיל את תקרת הריבית על כלל הלווים במשק ובכלל זה במערכת הבנקאית, סבר הצוות כי ראוי שריבית הבסיס לפיה תחושב התקרה לא תתבסס על ממוצע הנגזר מהלוואות הניתנות על ידי המערכת הבנקאית אלא על בסיס ריבית אקסוגנית. עוד סבר הצוות כי רצוי שהתקרה תקבע באמצעות מרווח קבוע מעל ריבית הבסיס ולא באמצעות כופל כפי שנהוג, אשר עלול לגרום לכך שבתקופות בהן הריבית נמוכה מאד התקרה תהיה נמוכה מדי ותמנע מלווים מסוכנים לקבל אשראי, ואילו במקרים שבהם ריבית הבסיס גבוהה תהיה תקרת הריבית גבוהה יתר על המידה באופן שפוגע במטרות העומדות בבסיס קביעת התקרה (עמ' 102-104 לדו"ח הנ"ל). בסופו של דבר, נקבע בסעיף 1 לתוספת הראשונה בחוק אשראי הוגן כי לריבית המוצהרת של בנק ישראל יתווספו 15 נקודות האחוז, וזאת בשים לב לכך שמתחילת תוקפו של התיקון ועד היום נע שיעורה של ריבית זו בין 0.1% - 0.25% (ראו הנתונים באתר בנק ישראל: https://www.boi.org.il/he/DataAndStatistics/Pages/MainPage.aspx?Level=3&Sid=22&SubjectType=2).
27. בענייננו חל המנגנון לקביעת שיעור האשראי המרבי שקדם לתיקון החמישי לחוק והוא התבסס על שיעור העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא צמוד הניתן לציבור. שיעור זה עמד במועד חתימת ההסכם הנדון על 3.47% (ראו הודעה בדבר העלות הכוללת הממוצעת לאשראי לא צמוד הניתן לציבור, י"פ התשע"ה 6490). מנתון זה נגזר שיעור עלות האשראי המרבי במועד שבו נחתם ההסכם, אשר לפי הנוסחה הקבועה בסעיף 5 לחוק המקורי, עמד על 7.80%. בענייננו, שיעור העלות הממשית של האשראי על-פי ההסכם עמד על 30.24% בשנה הראשונה, ועל 15% בשנה השניה (בהנחה שלא היו תוספות לריבית). זאת בהינתן היחס שבין כלל התוספות ששולמו בגין ההלוואה – אשר הסתכמו במקרה דנן בסך של 101,700 ₪ – ובין סכום ההלוואה ששולם בפועל, המסתכם בסכום של 336,278 ₪. בענייננו מדובר, אם כן, בחריגה משמעותית, חמורה ופסולה משיעור עלות האשראי המרבי.
חריגה ניכרת זו ניתן לגלות בנקל בחישוב פשוט, אך המשיבה התכחשה לה לאורך ההליכים והעלתה בהקשר זה טענות נטולות בסיס משפטי על מנת לחמוק מלקיחת אחריות על אותה חריגה. בכתב ההגנה טענה המשיבה כי הריבית ההסכמית תואמת את הריבית החוקית המרבית על-פי חוק אשראי הוגן, תוך שהיא מתעלמת מכך שבמועד כריתת ההסכם היה החישוב שונה, מכך ששיעור עלות האשראי כולל לא רק את הריבית אלא את כל התוספות לסכום ההלוואה, ומכך שהוא חרג בצורה קיצונית מהמותר. במהלך הדיון שהתנהל בבית המשפט קמא נטען מטעם המשיבה, ללא כל אחיזה בדין, כי היה על המערערים להמציא חוות דעת משפטית בנושא הריביות. בסיכומי המשיבה בערעור נטען כי הריבית ההסכמית ששיעורה 15% לשנה, היא הריבית המותרת על-פי חוק אשראי הוגן, אף שהמנגנון שנקבע לעניין זה באותו חוק אינו חל על ענייננו. כמו כן, הועלתה בסיכומים טענה חדשה לפיה ריבית זו תואמת את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מאז שנחתם ההסכם, וזאת מבלי שהובאה אסמכתא כלשהי להנחיות הנטענות. בדיון בערעור שהתקיים לפנינו ניתן היה להבין מדברי בא-כוח המשיבה כי הכוונה הייתה לתזכיר החוק שבו הוצע תיקון המנגנון לקביעת תקרת הריבית, אשר עתיד היה להביא לעליה בשיעור עלות האשראי המרבי, אך כידוע, אישורו התעכב ובסופו של יום, אישר בא-כוח המשיבה כי הריבית ההסכמית (15%) לא הייתה חוקית במועד חתימת ההסכם. והדברים ברורים שכן באותה עת, שיעור עלות האשראי המרבי (שהריבית היא רק אחד ממרכיביו) עמד, כמפורט לעיל, על 7.80%.
חריגה זו משיעור עלות האשראי המירבי יש לה נפקות לענין הוראת סעיף 9 לחוק.