בית המשפט המחוזי התבסס, בעיקר, על היקש מהוראות סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. סעיף זה עוסק במצב בו זוכה בתיק הוצאה לפועל טוען כי נכס מקרקעין מסוים שייך לחייב, על אף שהוא רשום על שם צד שלישי. במצב כזה קובע הסעיף כי "בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם". דא עקא, בענייננו לא עסקינן בתובענה מכוח סעיף 34(ב), שהרי לא מדובר היה על תיק הוצאה לפועל והצדדים לא היו בגדר זוכה וחייב. מכיוון שכך, לא יהא זה נכון לעשות שימוש בהוראות סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל לשם בירור מצבת הזכויות בדירה בתיק דנא (ראו ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק), פ"ד נג(5) 689, 700 (1999)).
חלף זאת, דעתי היא כי האכסניה המשפטית המתאימה היא סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. סעיף זה, אשר הוזכר גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובסיכומי הצדדים, קובע כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל". חוזה למראית עין פירושו שכלפי חוץ מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מסוים, אך כוונתם האמתית הנסתרת היא שונה (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 255 (2005)). השאלה היא, אפוא, האם העברת הזכויות בדירה מבראל לסימה היא בבחינת חוזה למראית עין, דהיינו שכוונתם הנסתרת של השניים הייתה להותיר אצל בראל את זכויותיו בדירה. זו שאלה עובדתית, שהתשובה לה תתבסס על הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי. יובהר כי לא מצאתי עילה להתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי כשלעצמן, ולפיכך יש להתמקד במסקנות העולות מהן.
בעיניי, התשתית העובדתית בתיק מלמדת כי אכן מדובר על חוזה למראית עין. ליתר דיוק, עסקינן בחוזה למראית עין במתכונת של "סימולציה מוחלטת", דהיינו שמאחורי החוזה להעברת זכויותיו של בראל לידי סימה – לא היה ולא כלום. אמנם כלפי חוץ הוסכם שבראל יעביר ללא תמורה את זכויותיו לידי סימה, אך כוונת השניים - כך עולה מהראיות והממצאים שנקבעו - הייתה אך להוליך שולל את המתבונן, ואילו לאמיתו של דבר בראל הוסיף להיות בעל הזכויות במחצית הדירה. מסקנה זו נשענת בעיקר על שלושה נדבכים עובדתיים: מסכת היחסים בין בני הזוג, מועד העברת הזכויות, והעדר צידוק ברור להעברה.
--- סוף עמוד 18 ---
ראשית, עולה מהחומר כי בראל וסימה ניהלו במשך השנים – גם לאחר העברת הזכויות הנטענת בדירה – מערכת יחסים זוגית מלאה. הדירה הוקמה מכספם המשותף של בני הזוג, והשניים הוסיפו להתגורר תחת אותה קורת גג ולנהל משק בית משותף גם לאחר העברת הזכויות. אמנם נראה שבני הזוג חתמו במהלך שנת 2008 על הסכם ממון, ונטען כי הוא מתייחס גם לדירה; ברם בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי הסכם הממון לא צורף לכתבי הטענות, ובסיכומו של דבר לא הוכח שבני זוג ביצעו ביניהם הפרדה רכושית בעניינים נוספים.