משמעות הוראה זו היא כי המערערים הפרו הן את הוראות הדין והן את תנאי המכרז. הוראה זו מחדדת את הפגם שבהגשת ההצעות של המערערים באיחור, ואת הקושי "למחול" על איחור כזה, דבר שיהא בו משום פגיעה בעקרון השוויון (השוו: ענין חרכוש, שם נכללה הוראה דומה, וכן בעע"מ 5409/18 רשות מקרקעי ישראל נ' סלימאן, [פורסם בנבו] בפסקה 20 (3.1.2019), להלן: ענין סלימאן).
16. שנית, טענות המערערים בדבר הקשיים בהגשת הצעותיהם במועד, לרבות טענותיהם בתגובה האחרונה מטעמם (פסקה 11 לעיל), מחדדים את הקושי בהתנהלותם. כל מציע במכרז עומד בפני עצמו, ומציע הטוען כי נמנע ממנו להגיש הצעתו למכרז – בשל מחדל של הרשות או עקב "כוח עליון" - עליו לפרט ולהניח תשתית ראייתית לטענתו זו. ההתנהלות "הקבוצתית" של העותרים, אשר הגישו יחדיו, באיחור, את הצעותיהם, ולאחר שנדרש בא כוחם לפרט את טענתו כי נמנע מהמערערים להגיש את ההצעות במועד בשל עיכוב במשרד הביטחון, "לגבי כל מציע ומציע", התמידו בהעלאת טענות כלליות וכוללניות ביחס לכל העותרים כמקשה אחת, אף שניתנה להם שהות לא קצרה (כשבועיים) להציג את טענותיהם וראיותיהם.
המערערים התמידו בדרכם זו גם בהגשת עתירה משותפת לכל 76 המערערים, כאשר ברור בעליל, גם מטענותיהם, כי קיים שוני בין המערערים לענין המועדים בהם פנו למשרד הביטחון, כמו גם לגבי המועדים בהם קיבל כל מערער את האישור המבוקש, ובעניינים נוספים. בנסיבות אלה, בצדק נטען על ידי המדינה כי חלה ההלכה לפיה "אין לצרף עותרים שונים שעניינם נפרד תחת אכסניה משותפת, גם אם חלק מהנסיבות המאפיינות את עניינם דומה למושא העתירה" (בג"ץ 2111/11 זר נ' משרד הרווחה, [פורסם בנבו] פסקה 7 (18.9.2011). וראו עוד מבין רבים: (בג"ץ 2336/05 חליפה נ' שר הפנים [פורסם בנבו] (17.11.2005); בג"ץ 9019/17 מוסא נ' שר הביטחון [פורסם בנבו] (21.11.2017); בג"ץ 5682/20 קוביצקי נ' שר הפנים, [פורסם בנבו] פסקה 13 (9.9.2020); וכן יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ג 1741-1740 (2014)).
לענין זה יש להבחין בין הגשת עתירה משותפת אחת של עותרים שונים שנסיבותיהם שונות, או המתייחסת לעניינים שונים, שאז ככלל דינה להידחות על הסף, לבין איחוד דיון במספר עתירות בעלות מכנה משותף חלקי, עובדתי או משפטי, מטעמי יעילות הדיון.
17. שלישית, העותרים לא ביססו את טענתם כי חלים בעניינם החריגים הנדירים שנקבעו בענין חרכוש כמצדיקים סטייה מהקבוע בתקנה 20(ב) לתקנות המכרזים – לא החריג של איחור שנבע ממחדל של הרשות, ולא החריג (שבצריך עיון) של כוח עליון.