30. המשיבים חולקים על טענת ההסתמכות של המבקשת ומצביעים על כך שממילא המבקשת לא הייתה יכולה להסתמך שכן הצעתה למכרז קדמה לחתימה על חוזה הבנייה ולניסוח הסכמי המכר מצדה.
דיון והכרעה
31. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי כלל מסקנה כי דין התובענה להידחות. להלן אפרט את הנימוקים שהביאו אותי למסקנה זו.
32. מערכת היחסים החוזית הנדונה לפנינו כוללת את המכרז, שהביא לחוזה הבנייה שבין המבקשת לבין רמ"י, ולצדם הנספח המגדיר את תנאי החוזה האחיד בין היזם לבין רוכשי הדירות ואת הסכם המכר שבין המבקשת לבין הרוכשים.
33. המכרז וחוזה הבנייה הם חוזי רשות. חוזה כזה, ככל חוזה, יפורש בהתאם להוראותיו של סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). נקודת המוצא לפירוש החוזה היא לשונו, ומקום בו "...אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו" (סעיף 25(א) סיפא לחוק החוזים. כאשר הלשון אינה ברורה ומפורשת, יפורש החוזה לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין (סעיף 25(א) רישא לחוק החוזים).
34. לעניין אומד דעתם של הצדדים לחוזה רשות נקבע כי חוזים אלה, בין הפרט לבין רשות מנהלית, הם בעלי מעמד מיוחד, שכן שתי מערכות דינים שונות – עקרונות המשפט הפרטי ועקרונות המשפט המנהלי – מקרינות עליהם, על ביצועם, ועל פרשנותם.
35. בעבר, קו פרשת המים לעניין הדין החל על חוזה רשות היה מעמד כריתת החוזה – כך שבשלב ה"טרום חוזי" הונהגו בבלעדיות דיני המשפט המנהלי, ולאחר כריתת החוזה הונהגו דיני המשפט הפרטי. לימים, הובהר הן בפסיקה והן בספרות כי חוזה רשות הוא מעין "יצור כלאיים", הנהנה מדואליות נורמטיבית, כך שדיני המשפט הפרטי ודיני המשפט המנהלי חלים עליו בערבוביה לאורך כל שלביו –אולם, בשלב הטרום חוזי זוכים עקרונות המשפט המנהלי ליתרון מסוים על פני עקרונות המשפט הפרטי, וכי בשלב החוזי נעה המטוטלת כך שעקרונות המשפט הפרטי זוכים ליתרון מסוים על פני עקרונות המשפט המנהלי (ר' דניאל פרידמן "תחולתן של חובות מן המשפט הציבורי על רשות ציבורית הפועלת במישור הפרטי" משפטים ה', 598, 605 (1975); ע"א 4872/17 המועצה המקומית זכרון יעקב נ' מאיר אפרת אחזקות בע"מ, פיסקה 34 (9.10.2018); ע"א 8422/17 מדינת ישראל – משרד התחבורה נ' המועצה הלאומית למניעת תאונות דרכים, פיסקה 37 (8.2.2021)).
36. בכל הנוגע לתכלית האובייקטיבית של חוזי הרשות על הפרשן לבחון את האינטרסים הציבוריים שחוזי הרשות נועדו להגשים – באספקלריה של קידום האינטרס הציבורי וטובת הציבור – שזה שורש מהותם (ר' גבריאלה שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית, 31 (1999); גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים, 514 (מהדורה רביעית, 2019)). עם זאת, בהתאם לתורת שני השלבים הנהוגה בפרשנות חוזים, נקבע כי התכלית האובייקטיבית של החוזה היא בגדר חזקה שניתנת לסתירה. משכך, ככל שניתן להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של חוזה מסוים, היא גוברת על התכלית האובייקטיבית. מובן שככלל, ישנה הלימה בין התכלית האובייקטיבית של חוזה הרשות לבין תכליתו הסובייקטיבית. לכן, הנטל להוכיח קיומו של שוני בין התכליות השונות מוטל על הצד שטוען לשוני זה (ר' ע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נ"ט(5), 481, 495, 536-537 (2005); ע"א 8325/12 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' מהדרין בע"מ, פיסקה מ"ב (5.6.2014)).