דקל מדגים את הדברים באופן הבא: ארבעה משתתפים מתמודדים במכרז וכל אחד מהם מעריך את שווי המכרז באופן הבא (בהתאמה): 90, 94, 95, 100, כאשר אף אחד אינו יודע מה הערכתו של חברו. כעת נשקיף על הדברים מנקודת מבטו של המשתתף השני (94). למשתתף זה אין כל אינטרס להציע 93, שכן הצעה זו רק תקטין את סיכויי הזכיה שלו מבלי להגדיל את רווחיו במקרה שיזכה, שהרי סכום התשלום לא נקבע על ידו (הוא ישלם בכל מקרה את הסכום שיוצע על ידי המשתתף בעל ההצעה הגבוהה הבאה בתור). כמו כן, אין לו אינטרס להציע יותר מ-94, שכן בכך הוא אמנם מגדיל את סיכויי הזכיה שלו, אך לא בתחום המחיר שבו היה רוצה לזכות, שהרי אף אם יגבר על המשתתף שהציע 95, הוא יאלץ לשלם מחיר של 95 המהווה עבורו מחיר הפסד. לכן, משתתף זה צפוי להציע 94, אותו מגדיר דקל "מחיר האדישות". בשורה התחתונה, לפי מודל זה, המשתתף שהעריך כי שווי המכרז הוא 100 צפוי לזכות במכרז ולשלם עבור זכייתו מחיר של 95, בהתאם להצעה הגבוהה הבאה בתור (שם, עמ' 343-342; כן ראו עת"מ (י-ם) 24540-12-19 סלקום ישראל בע"מ נ' ועדת המכרזים למכרז 2019/015 של משרד התקשורת, פסקה 8ד סיפא [פורסם בנבו] (9.2.2020)).
21. דוגמה זו המובאת אצל דקל שונה מנסיבות המקרה שלפנינו, שכן בשונה ממכרז "רגיל", אנו עוסקים בשני משתתפים בלבד שמתחרים האחד בשני על רכישת חלקו של האחר, ותשלום התמורה לא יתבצע לכיסו של צד שלישי עורך המכרז, אלא ישולם מכיסו של משתתף א' לכיסו של משתתף ב'. כפי שיוסבר להלן, הגם שהבחנה זו אינה נטולת משמעות, אין בה כדי לשלול לחלוטין את יעילותו והגיונו של המנגנון, ואין בחשש שהעלה המערער מפני התנהלות אפשרית של המשיב תחת מנגנון זה כדי לבסס הצדקה לביטולו ולקביעת מנגנון אחר תחתיו.
נדגים את הדברים ביישום לנסיבות שלפנינו, קרי שני משתתפים, ראובן ושמעון, תוך התייחסות לשלושה מצבים: הצעה של ראובן ששיעורה נמוך משווי הנכס כפי שמוערך על ידו; הצעה של ראובן ששיעורה גבוה משווי הנכס כפי שמוערך על ידו; והצעה של ראובן ששיעורה זהה לשווי הנכס כפי שמוערך על ידו. לצורך הדוגמה, נניח כי ראובן מעריך את שווי הנכס ב-100.
(-) תרחיש מס' 1 – ראובן מציע 90:
א. אם שמעון יציע סכום גבוה מ-90 – שמעון יזכה בנכס ואילו ראובן יקבל לידיו 90 בלבד, קרי פחות משווי הנכס כפי שהוערך על ידו, ובכך ראובן יצא מופסד.
ב. אם שמעון יציע סכום נמוך מ-90 – ראובן יזכה לרכוש את הנכס בסכום נמוך מכפי שוויו, ובכך יצא מורווח. עם זאת, במצב שכזה ראובן לא ירוויח דבר מהעובדה שהציע סכום הנמוך מ-100 (שווי הנכס כפי שהוערך על ידו), שכן גם אילו הציע 100 הוא היה זוכה לרכוש את הנכס תמורת הסכום שהוצע על ידי שמעון. דהיינו, במצב זה, הגשת הצעה בסך 90 אינה מועילה לראובן, ואל מול שתי החלופות בדמות הצעה של 90 או הצעה של 100 – ראובן נותר אדיש.