--- סוף עמוד 30 ---
הנוטריון ואף הביא את המנוחה למשרדו (עדות המשיב בעמ' 324 שו' 8-4). מדובר, שוב, בהענקת המקרקעין ללא תשלום ישיר מהמקבל (המשיב) לנותן (המנוחה) אלא בתמורה המגולמת בתמיכה ובטיפול של המשיב במנוחה (שם, 18-14); אך הפעם התבצעה "עליית מדרגה" והמנוחה העניקה למשיב לא רק שני דונמים אלא את כל המקרקעין בשטח של קרוב ל-15 דונמים ובשווי של עשרות מליוני דולרים. בשים לב לכך שמדובר באותו נכס שאותו ציוותה המנוחה הצוואה חמישה חודשים קודם לכן למשיב ולאשתו, מתעוררת מיד השאלה מפני מה לא דבקה המנוחה בצוואה ותחת זאת נהגה כאילו אין צוואה והעניקה למשיב את הרכוש כבר בחייה? לכך מצטרפת שאלה נוספת בקשר להסכם המכר שקדם לצוואה: מה ההיגיון שהדריך את מנוחה במכירת שני הדונמים למשיב (או בהענקתם לו במתנה) אם כעבור שלושה חודשים ציוותה לו ולאשתו את כל הקרקע השלמה? התשובה שניתנה לשאלות אלה על ידי בית משפט קמא היא ששלוש הפעולות המשפטיות – הסכם המכר, הצוואה וייפוי הכוח הבלתי חוזר – מאששים את "דפוס ההתנהלות של המנוחה לפיו היא שבה ומעניקה לסמי ולא לבני המשפחה האחרים, שלוש פעמים וכל פעם יותר ויותר: בתחילה חלק בתמורה שתקבע בעתיד... בהמשך ציוותה לו את כל רכושה לאחר פטירתה ולבסוף היא מעניקה לסמי באמצעות יפויי כח את נכס המקרקעין עוד בחייה" (פסקה 85 לפסק הדין).
תשובה זו מוקשית בעיני. ראשית, אם אמנם הסכם המכר וייפוי הכוח הבלתי חוזר מהווים חיזוק לגמירות הדעת ולרצון המושכל של המנוחה בעשיית הצוואה לטובת המשיבים, מדוע ראה המשיב להסתיר מסמכים אלה בעדותו הראשית ולאשר את קיומם רק משלא נותרה בידיו ברירה בחקירה הנגדית? שנית, בעוד שמעורבות המשיב בעשיית הצוואה שנויה במחלוקת, אפילו המשיב מודה בכך שהוא זה שהביא את המנוחה לעורך הדין שלו לצורך החתימה על הסכם המכר; נכח בביתה עת חתמה בפני הנוטריון על ייפוי הכוח הבלתי חוזר בערבית; והביא אותה למשרדו של הנוטריון לצורך חתימתה על ייפוי הכוח הבלתי חוזר בעברית (עמ' 316 שו' 12-11, ועמ' 324 שו' 8-4). בנסיבות אלה, ההסתכלות על הסכם המכר, הצוואה וייפוי הכוח הבלתי חוזר כעל רצף אחד ודפוס התנהלות כולל של המנוחה, חייבת להקרין על שאלת המעורבות של המשיב בעריכת הצוואה. לא ייתכן לדבר על מכלול אחד, ובאותה נשימה לבודד את הצוואה ולסבור כי המשיב היה בעל עניין בהסכם המכר, הקודם לצוואה, ובייפוי הכוח, המאוחר לה, אך לא בצוואה עצמה. כבר נפסק כי בחינתה של השפעה בלתי הוגנת אינה נעשית מנקודת המבט הצרה של יום עשיית הצוואה אלא לוקחת בחשבון גם אירועים קודמים ומאוחרים לצוואה (ע"א 157/89 ששון נ' מרזב, פ"ד מו(2) 209, 213; בע"מ 5240/10 פלונית נ' פלונית, [פורסם בנבו] מיום 6.9.10, פסקה ז'; בע"מ 7189/12 פלוני נ' אלמוני, [פורסם בנבו] מיום 22.10.12, פסקה 6; בע"מ 3230/13 פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו] מיום 2.6.13, פסקה 6). שלישית, קיומם של מסמכים שונים מאותה תקופה בה נערכה הצוואה המחילים הסדרים משפטיים נבדלים על אותו רכוש עצמו הנכלל בצוואה – פעם