גישה דומה ננקטה בע"א 733/88 אהרוניאן נ' אלישקה, פ"ד מה(5) 705. שם ערך המנוח צוואה לטובת המערערים וכחודש לאחר מכן חתם על הסכם מכר לפיו מכר להם את ביתו (צריף), שהנו הנכס המרכזי אותו הוריש להם בצוואה. הצוואה בוטלה על ידי בית המשפט מחמת השפעה בלתי הוגנת, וזאת בין היתר נוכח הסכם המכר "שנחתם בנסיבות תמוהות ביותר" באופן "המלמד לא רק על כוונתם של המערערים בעריכת הסכם זה ובהחתמת
--- סוף עמוד 32 ---
המנוח עליו, אלא גם על המניעים הפסולים שהדריכו את המערערים בעת שהביאו את המנוח למעמד החתימה על הצוואה השנייה" (שם, עמ' 711). בהציגו את אותן נסיבות תמוהות אמר בית המשפט (שם, עמ' 712):
"מה טעם היה לערוך הסכם מכר זה ולהתחייב בתשלום סכום כנ"ל עבור הצריף, אם ידעו המערערים כי בלאו הכי רכוש זה ייפול לידיהם כפרי בשל בעתיד הלא רחוק, מכוחה של הצוואה, שנערכה על-ידי המנוח ושמנחילה להם את כל רכושו? המערערים ידעו גם ידעו שיירשו את המנוח, אולם הם ביקשו אל נכון למנוע כל תקלה ולהבטיח השתלטותם על הרכוש לאלתר, ולא להמתין עד למותו".
כמו כן הוזכר שם מחיר הנכס שצוין בהסכם המכר, הנמוך במידה משמעותית משוויו האמיתי, וכן העובדה שהתשלום שהיה אמור להתבצע במעמד חתימת ההסכם לא בוצע בפועל. אם נחזור אל המקרה דנן, הרי שהסכם המכר בין המנוחה לבין המשיב דיבר (בסעיף 1) על "התמורה שתשולם במזומן", מבלי לנקוב בסכום שישולם או במועד התשלום, ומבלי שנטען על ידי המשיב כי שילם למנוחה תמורה ישירה במזומן בעד הרכישה (להבדיל מטענתו לטיפול במנוחה ותשלום חשבונות החשמל והמים שלה).
נציין עוד את ע"א 1750/90 אהרונסון נ' אהרונסון, פ"ד מו(1) 336. באותה פרשה חתם המנוח על ייפוי כוח בלתי חוזר לשם העברת בית מגוריו לאחד מילדיו במתנה. כעבור כחודש חתם המנוח על צוואה בה ציווה את כל רכושו לאותו בן. הצוואה בוטלה בין היתר בשל השפעה בלתי הוגנת של הנהנה על המנוח. קיומו של ייפוי הכוח שימש את בית המשפט כנימוק שלא להאמין לגרסת הנהנה לפיה היוזמה לערוך את הצוואה באה מהמנוח, וזאת מאחר ש"המנוח כלל לא הבין שייתכן כי המתנה של בית המגורים אינה תקפה; ואם לא חשש לתקפות המתנה, מדוע ראה צורך לערוך צוואה?" (שם, בעמ' 339). לכן נקבע כי הנהנה הוא זה שהגה את רעיון עריכת הצוואה לטובתו.
15. במסגרת השיקולים להעברת נטל ההוכחה אל המשיבים יש לתת את הדעת גם לתוכנה של הצוואה, בה המנוחה נישלה לחלוטין את בני משפחתה הקרובים היורשים אותה על פי דין (אחות ואחיינים) מכל רכושה רב ההיקף והשווי, ותחת זאת קבעה לגבי רכוש זה כיורשים יחידים את שני המשיבים, שזיקתם המשפחתית אליה רחוקה בהרבה. על כך נאמר בדנ"א מרום (עמ' 842): "כאשר הנהנה, שלגביו מבקשים להחיל את החזקה, נקבע על-ידי המצווה כיורש יחיד או עיקרי של נכסי העיזבון, הנטייה לקבוע שהייתה השפעה בלתי הוגנת מצדו על המצווה תהיה חזקה יותר מאשר במקרה שבו חילק המצווה את ירושתו בין יורשים מספר".