16. זאת ועוד. הצוואה נערכה בעברית, למרות שלכל הדעות המנוחה לא ידעה עברית (סעיף 23 לתצהיר העדות הראשית של המשיב). אמנם באישור הנוטריוני (וכן באישור
--- סוף עמוד 33 ---
העדים) נכתב שהנוטריון תרגם למנוחה את תוכן הצוואה לערבית. אולם עדיין נותרת השאלה מדוע הנוטריון, שציין באישור האמור כי הוא "שולט שליטה מוחלטת בשפה הערבית בכתב ובדיבור" (ראו גם עדותו בעמ' 38 שו' 13-12 בדבר יכולתו לערוך ולהדפיס מסמכים בערבית), לא ראה לערוך את הצוואה בערבית, על מנת להבטיח שלפחות מנקודת המבט של המנוחה, התורה שבעל-פה תהיה גם התורה שבכתב, והיא תוכל לקרוא את המסמך, שמשמעותו וחשיבותו לא יסולאו בפז, טרם החתימה בצורה ישירה ומבלי להיות תלויה בשירותי התרגום של אדם אחר. חשוב לא פחות: עריכת הצוואה בערבית הייתה מאפשרת למנוחה לשוב ולקרוא אותה בנחת בכל עת לאחר החתימה, גם כאשר הנוטריון כבר איננו לצידה, דבר הנחוץ להגשמה מיטבית של החופש שלה לשנות את הצוואה ככל שתחפוץ, שהרי במקרה בו עורך צוואה מהרהר בה בשנית אינה דומה הסתמכותו על הזיכרון (התרגום שניתן לו בשעתו בעל-פה) לעיון בצוואה הכתובה. התמיהה מתחזקת בשים לב לכך שאותו נוטריון החתים את המנוחה על מסמכי העברת מקרקעין בשפה הערבית הן קודם לעריכת הצוואה (נ/4, ייפוי כוח מיום 15.5.06) והן לאחר מכן (נ/1, ייפוי כוח מיום 1.12.08). משהתבקש הנוטריון בחקירתו הנגדית ליישב את הקושי, הסבריו היו רחוקים מלשכנע. ההבחנה אותה ניסה לערוך בין ייפוי כוח, המוגש ישירות ללשכת רישום המקרקעין, לבין צוואה, המוגשת לאישור בית המשפט (עמ' 42-41, 46, 50), אינה ממין העניין, שהרי הרשות המוסמכת נדרשת בשני המצבים לנוסח בעברית ואילו הנוסח בערבית נחוץ היה למנוחה עצמה שתוכל לקרוא על מה חתמה (כדברי הנוטריון בעמ' 41 שו' 25, 31). לכך מצטרפת העובדה שהתרגום אותו הנוטריון השמיע באזני המנוחה לא היה שקול, מבחינת רמת הדיוק שלו, למצב שבו הצוואה הייתה נכתבת בערבית, שפתה של המנוחה, שכן בחקירה הנגדית עלה כי הנוטריון אינו מסוגל להציג את התרגום המדויק למספר מונחים המופיעים בצוואה (עמ' 52, 64-62, 76-75, 107), ובית משפט קמא אכן קבע כי "הנוטריון לא ידע לתרגם במדויק מספר מילים שהופיעו בצוואה מערבית לעברית" (פסקה 41 לפסק הדין). עריכת צוואה שלא בשפתו של המצווה, במיוחד כשהדבר נעשה ללא הסבר מניח את הדעת, ובעיות הצומחות מכך באשר לתרגום הצוואה לשפת המצווה, אף הן שיקולים המעיבים על מידת הרצון החופשי בעשיית הצוואה ותומכים בהעברת נטל ההוכחה אל הנהנה לשלילת קיומה של השפעה בלתי הוגנת (עניין גמזו, בעמ' 340-339; ע"א 347/84 צימט נ' בנימין, פ"ד מ(4) 118, 121).