דיון בטענות התובעת נגד ארומה
80. התובעת טוענת כי ארומה הפרה את סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות הקובע כי שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה תיחשב פגיעה בפרטיות. התובעת מפנה להנחיות רשם מאגרי המידע (ראו פירוט להלן).
עוד היא טוענת כי ארומה פגעה בפרטיותה של התובעת לפי סעיף 2(1); 2(4); 2(7); 2(10) לחוק הגנת הפרטיות. מצלמות האבטחה עקבו אחר שהותה של התובעת במסעדה, הפרסום של מעקב זה בפני הנתבעת עלול להטריד את התובעת. כמו כן הנתבעת התרשלה כלפיה וחבה כלפיה בנזיקין. בית עסק סביר אחר שמחזיק מצלמות אבטחה לא היה מאפשר לנתבעת להעביר הצילומים. התובעת מפנה לכך שחנות סטרדיבריוס סירבה לאפשר צפייה והעתקה של המצלמות ללא צו מסודר.
ארומה טוענת כי התקינה מספר מצלמות אבטחה בהתאם לדרישת משטרת ישראל, בחלל הציבורי של המסעדה אשר מתעדות מה שמתרחש ב – "רשות הרבים" שממילא כל אדם שנמצא במסעדה רואה ואין מדובר בצנעת הפרט ולכן עצם צילום התובעת כשלעצמו אינו מהווה פגיעה בפרטיותה. תמונת התובעת הופיעה בתצלום באקראי.
יש לדחות את טענות התובעת ולקבוע כי ארומה כלל לא ביצעה הפרה של חוק הגנת הפרטיות ולחילופין טוענת כי עומדות לה ההגנות הקבוע בחוק.
הנתבעת לא פרסמה דבר ולא ידעה שהנתבעת מתכוונת לפרסם, ההפך הוא הנכון. העובדה שחנות אחרת ביקשה צו על מנת ליתן את התמונות אינה כשלעצמה מקימה חובה שבדין. ארומה פעלה בתום לב ולא ידעה או היה עליה לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות.
ארומה פעלה בתום לב בניסיון לסייע לנתבעת לאתר את השקיות.
דיון והכרעה - אני סבורה אכן כי ארומה הפרה את סעיף 9(2) לחוק הגנת הפרטיות, כפי שיפורט להלן.
כפי שעולה מתצהירו של ברק ומנספח א' לתצהירו, ארומה נדרשה כתנאי לרישיון עסק להציב מצלמות אבטחה (אוסיף רק כי מצפיה בסרטונים למול התנאים הרשומים בנספח א', עולה לכאורה כי ארומה הציבה מצלמות במקומות נוספים על אלו שנדרשו על ידי המשטרה, אולם עניין זה נאמר למעלה מהצורך).
ארומה היא מתחם פרטי, כאשר המצלמות הוצבו בשטחים הציבורים שלו.
המצלמות קולטות את המתרחש בבית הקפה, מי פגש את מי בבית הקפה (אולי את המאהבת, אולי מעביד מתחרה וכיוצ"ב), מי הזמין מה בבית הקפה, מה אכל, מה שתה, אם חיטט באפו, או התגרד במקומות שונים בגוף אולי במקומות מוצנעים וכיוצ"ב. וראו למשל תיעוד בית המשפט בפרוטוקול לפיו התובעת נצפית בסרטון כשהיא מגרדת באוזן (פרו' עמ' 64 למעלה)).
רשם מאגרי המידע במשרד המשפטים הוציא בעניין מצלמות אבטחה הנחיה שכותרתה: "שימוש במצלמות אבטחה ומעקב ובמאגרי התמונות הנקלטות בהן". המדובר בהנחיה מס' 4/2012 והיא צורפה לתצהיר התובעת (להלן: "ההנחיה").
עיון בהנחיה מעלה כי היא חלה הן על שטחים ציבוריים והן על מתחמים פרטיים.
בהנחיה נרשם בסעיף 2.9 כי: "צילום באמצעות מצלמות מעקב במרחב הציבורי גם יוצר חשש לפגיעה בעצם הזכות לפרטיות, המעוגנת בפרק א' לחוק ובסעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. לפיכך, כוחם של העקרונות המפורטים בהנחיה זו, שאינם שאובים אך ורק מפרק ב' לחוק הגנת הפרטיות, יפים גם למצלמות שאינן "מאגר מידע" לפי סעיף 7 לחוק".
כלומר בהנחיה נרשם, והדברים מקובלים עלי ועולים מהוראות החוק, שגם אם המצלמות בארומה אינם מהווים "מאגר מידע", ולפיכך הוראות פרק ב' לחוק הגנת הפרטיות, אינם חלים בענייננו, עדיין בהחלט חלים על המצלמות ההוראות הקבועות בפרק א' לחוק, שכותרתו פגיעה בפרטיות.
בסעיף 3.1.7 להנחיה שכותרתו "הגבלת השימוש במידע", נקבע כדלקמן: "אין לעשות שימוש בצילומים, ובכלל זה העברה, מסירה או גילוי לגורמים שאינם קשורים לארגון מציג המצלמה או למטרה המקורית של השימוש בתצלומים...".
אני סבורה אכן שבהתאם לקבוע בחוק הגנת הפרטיות היה על ארומה לסרב לאפשר לנתבעת לצפות בצילומים ללא צו שיפוטי שיאפשר זאת וודאי שהיה על ארומה שלא לאפשר לנתבעת לצלם את הסרטון ו/או חלקים ממנו /ואו תמונות ממנו.
מצלמות האבטחה לא נועדו לאפשר ללקוח אחד של ארומה לערוך חקירות פרטיות על לקוח אחר של ארומה. וראו בעניין זה פסיקה: תא"מ 68953-11-19 עו"ד יצחק נגלר נ' רם נס (פורסם במאגרים משפטיים) (להלן: "עניין עו"ד נגלר"), שם נדונה בקשה של המבקש, עו"ד במקצועו, לעיין בסרטונים ממצלמות אבטחה בביהמ"ש. מדובר על סרטונים שלפני הנטען צולמו בחלל שמחוץ לאולם דיונים ספציפי בהיכל זה, בו התנהלה ישיבת הוכחות, כאשר עורך הדין טען כי בוצע תיאום עדויות בין עדים בהליך משפטי בו היה צד. בית המשפט קבע שם כדלקמן: "...עם זאת בטרם סיום אתייחס להנחיות...הנחיות 4/2012 של רשם מאגרי מידע. אעשה כן בקצרה כאמור, לאור מסקנתי לפה אין להיעתר לבקשה אף בלי קשר לאותן הנחיות. ההנחיות מהוות למעשה נוהל שנועד להסדיר שיקול דעת של רשויות המחזיקות או מנהלות מאגרי מידע ביחס להיקף השימוש בנתונים , למי ימסרו ובאילו תנאים והיקף".
ובהמשך:
דומה כי הנחיות של רשם מאגרי מידע (ברשות הגנת הפרטיות במשרד המשפטים), שהוסמך לפעול מכוח הגנת הפרטיות, עשויות להיות מעין "יציר כלאיים" שבין שני סוגי ההנחיות . שכן "מאגר מידע" כהגדרתו בחוק הגנת הפרטיות, עשוי שיופעל או יוחזק הן על ידי גוף ציבורי-מנהלי והן על ידי גוף פרטי. עם זאת החשיבות המעשית לענייננו אינה רבה. להנחיות בין מן הסוג הראשון ובין מן הסוג השני כמו גם להנחיות "היברידיות" במובן האמור, יש חשיבות מעשית ניכרת בחיי המעש, אף בסכסוכים מול הרשות או הגוף המפוקח, הנדונים בערכאות. ההנחיות עשוי שתכלולנה לעתים באופן מתבקש גם את פרשנות מוציא ההנחיה לדין רלבנטי, שנועדה להצדיק החלק האופרטיבי שבהנחיה (כך נעשה אף בהנחיה 4/2012 הנ"ל). ועם זאת חשוב לזכור כאמור, כי מעמדן הנורמטיבי של הנחיות מנהליות אינו כזה של חקיקה. לא חקיקה ראשית ולא חקיקת משנה. וכי למרות שלפרשנות רשות את הדין שעל ישומו היא מופקדת או מפקחת יש חשיבות (לא אחת ניכרת, וכזו שעשוי שביהמ"ש יאמץ), הרי בסופו של יום ביהמ"ש הוא הפרשן המוסמך של הדין .." (הדגשה שלי – הח"מ).
81. אני סבורה כי במצלמות מצולמים בין היתר ענייני פרטיים של אדם ומסירתם לאחר הינה שלא למטרה שלשמה הסכימו הנכנסים בשערי ארומה להיות מצולמים. וראו בעניין זה מה נקבע בעניין נגלר שם נדחתה הבקשה לקבלת הסרטונים: "...עדיין, גם אם נניח שלא מדובר במאגר מידע, הרי הסרטונים עשויים להביא לפגיעה בפרטיות לפחות בחלופת סע' 2(9) של חוק הגנת הפרטיות (ספק בעיני אם ברגיל תהא תחולה לאחת החלופות הקודמות המנויות בסע' 2 הנ"ל במה שקשור למצלמות אבטחה בהיכלות המשפט, אם כי ניתן להעלות על הדעת תרחישים ספציפיים לא נפוצים שעשויים להקים תחולתם). אמנם מסדרונות בתי המשפט הנם מרחב ציבורי ואין אדם יכול לצפות לחסינות מפני הצפייה בו אף שלא בעין המצלמה, כשהוא נמצא במרחב כזה. ועדיין, המידע כי אדם נמצא במקום וזמן מסוים ועם מי שהה שם, נכנס לטעמי לגדר הביטוי הרחב "ענייניו הפרטיים" במובן סע' 2(9) הנ"ל; גם אם לטעמי אין הוא ממין העניינים הנכנסים ל"צנעת אישותו" (או "צנעת חייו האישיים" - ראה הדיון קודם). המצלמות בהיכלי המשפט מוצבות מטעמי אבטחה, והשמירה על הסדר הציבורי ובטחון השוהים בהיכל. במובן זה הן נועדו גם לקיים מטרה רחבה יותר, של הבטחת עצם האפשרות לקיים הליכי משפט באופן סדור ותקין. ניתן לייחס להן גם תכלית מניעתית (הפסקת אירוע פלילי או אירוע שיש לו פוטנציאל לאלימות , הנקלט בעין המצלמה, בעודו באיבו) והרתעתית; וגם תכלית ראייתית, היה ונעברו עבירות ומתבקש צו על ידי רשות חוקרת בגדרה של חקירה, או אם למשל מגישה הב"ה תלונה למשטרה ותומכת אותה בסרטונים שבידה. ספק בעיני אם ניתן להרחיב מטרת הצבתן להתחקות אחר מעשי עדים במסדרונות כדי ליצר תשתית להגשת תלונה במשטרה בענין זה. סע' 2(9) מגדיר כפגיעה בפרטיות גם "שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה". דומה שסע' זה אכן חל בענייננו, כנזכר בהנחיות רמו"ט 4/2012, בלי קשר לשאלה כלום חלות אותן הנחיות על סרטונים שמקורם במצלמות אבטחה בהיכלי המשפט.
גם אם לא נתייחס לסרטונים כאל "מידע" במובן ההגדרה בחוק הגנת הפרטיות, כן עשוי שתהא תחולה לסע' 23א ו 23ב(א) לחוק הגנת הפרטיות, ולא נראה כי חל סייג מסייגי סע'
23(ג) לחוק הנ"ל, המתיר מסירת המידע למבקש...".
וראו גם ת"א (טבריה) 24018-09-13 פנחס דיין נ' חברת דואר ישראל בע"מ ודלק מנטה קמעונאות דרכים בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים) שם נתבעה חברת הדלק על ידי עובד ששלח דבר דואר אנונימי לאשתו של מנכ"ל החברה באמצעות סוכנות דואר בתחנת דלק מנטה שבחצור הגלילית. התברר כי דלק הרשתה לעובד החברה לצפות במצלמות נסתרות שמטרתן אבטחה, וזאת ללא צו, וכך נחשפה זהותו של התובע כשולח המכתב.
עקב חשיפת זהותו, מצא התובע את עצמו הן במסגרת חקירה משטרתית והן בעיצומו של הליך פיטורים, והוא הגיש תביעת פיצויים נגד הנתבעת. בית המשפט קיבל את התביעה ופסק לו פיצוי. בפסק הדין נקבע: "...מטרת התקנת מצלמות האבטחה במתחם דלק מנטה, נועדה, כפי ששמה מעיד עליה, לצרכי אבטחה של תחנת דלק מנטה, על פי דרישת חוק רישוי עסקים ולא לצרכים פרטיים של צדדים שלישיים כאלה ואחרים... הצד השלישי העיד בבית המשפט, כי מוניר אמר לו שהצילומים נחוצים לו כי "יש לו בעיה עם עובד שנכנס למתחם"... היינו - דובר במסירת הצילומים לשם עניין פרטי של מוניר או של שולחו, שממילא איננו המטרה שלשמה הותקנו מצלמות האבטחה וצולמו הצילומים. על כן, מדובר בפגיעה בפרטיות גם על פי סעיף משנה זה...".
ובהמשך נקבע: "...מנגד, יש לדחות את הטענה ולפיה דובר במקרה דנן בפגיעה שאין בה ממש, שעל פי סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות איננה מקימה זכות לתביעה. מסירת צילומי מצלמות האבטחה המותקנות במתחם לרבות באשנב הדואר, לצד שלישי שהינו אדם פרטי, שלא על פי צו שיפוטי או חקירה משטרתית, אינם בבחינת מעשה של מה בכך. על כן, אין מדובר בתביעה טורדנית שאדם סביר לא היה מטריח עצמו בעניינה לבית המשפט..".
וראו גם עת"מ 41449-03-19 גד ליבמן נ' הנהלת בתי המשפט (פורסם במאגרים משפטיים), שם ביקש העותר לקבל לידיו צילומי מצלמות אבטחה המוצבות בבית משפט שלום ראשון לציון, אשר לטענתו עשויות היו לסייע לו בהוכחת טענותיו במסגרת מחלוקת שהתגלעה בינו לבין מעסיקיו, כמו גם לבין מבוטח שייצג בהליך של תביעה קטנה. בית המשפט דחה את העתירה כאשר הוא קובע בין היתר: "...עסקינן במידע מיוחד, אשר הסמכות להמציאו לעותר נגזרת מהוראות ההנחיה. המידע חושף בפועל קהל שהגיע לבית המשפט מטעמים שונים ותועד באמצעות מצלמות אבטחה, שהוצבו במקום לתכליות מוגדרות ואשר הסמכות לעשות בו שימוש הוגבל לגופים שהציבו את המצלמות במקום.
לא בכדי אפוא, מצא המחוקק לנכון להחיל על המידע הנחיות מיוחדות. זו לשון ההנחיה: "ההנחיה משקפת את הפרשנות המשפטית שתשמש את רשם מאגרי המידע בעת ולצורך הפעלת מגוון הסמכויות המסורות לו בחוק לרבות הפיקוח על מילוי הוראות החוק והתקנות שמכוחו...".
ההנחיה מתייחסת לתכליות לשמן מוצבות מצלמות האבטחה: "מצלמות מעקב משמשות למגוון רחב של מטרות כגון הגנה על רכוש, מניעת עבירות וגילוין, הכוונת תנועה, שמירה על סדר ציבורי ואף פיקוח על עובדים". תכליתן לשרת את אינטרס ציבורי רחב, להבדיל מסיפוק צרכיו של אזרח המעורב במחלוקת עם מעסיקיו ומבקש 'לגייס' את הצילומים להוכחת טיעוניו.
מהטעם הזה, רק הגופים המופקדים על הצבת המצלמות מוסמכים לעיין בתוכנן. אמנם, ההנחיה מאפשרת עיון למצולמים ואף לקבל לידיהם צילומים, אולם זאת בהתקיים תנאים מיוחדים. מלכתחילה התכלית לשמה הוצבו המצלמות שונה מזו שהעותר מבקש לעשות בה שימוש...".
82. באשר לשאלה האם המצלמות מהוות מאגר מידע, הרי שהצדדים חלוקים בעניין זה, כאשר התובעת טוענת שהן מהוות מאגר מידע, שכן לצד הקלט ממצלמות המעקב, מתקבל גם מידע מהלקוחות בעת ביצוע ההזמנה. הנתבעת טוענת כי הן אינן מהוות מאגר מידע שכן
אין במצלמות מערכת זיהוי פנים אוטומטית והן אינן שומרות שומרת מידע הנוגע לפרטים של אובייקטים מצולמים כגון בני אדם (וראה בעניין זה נספח לתצהירו של ברק, כאשר יצוין כי ב"כ התובעת ויתר על חקירת עורך אותו מסמך).
אני סבורה כי יש להותיר שאלה זו בצריך עיון. וראו בעניין זה פסקי הדין הבאים:
ת"א 42500-09-20 משה לוי נ' המועצה המקומית מזכרת בתיה (פורסם במאגרים משפטיים), שם נדונה בקשה לקבל סרטונים מהעירייה, כאשר המבקש החליק על אופניים בשל רטיבות בכביש ורצה לברר את מקור הרטיבות לשם תביעה משפטית. בית המשפט קבע שם: "...התשובה לשאלה האם סרטונים של מצלמות אבטחה הפזורים בשטחי רשות מקומית נכנסים לגדר מאגר מידע - אינה חד משמעית. סרטונים ממצלמות מעקב במרחבים ציבוריים, הנשמרים במאגר ממוחשב, אכן עשויים להיכנס בגדר הגדרת המונח "מאגר מידע" המחויב ברישום לפי חוק הגנת הפרטיות. יחד עם זאת, ברור כי לא כל מצלמת מעקב אשר מוצבת במרחב ציבורי נחשבת אוטומטית כ"'מאגר מידע" כהגדרתו בחוק הגנת הפרטיות..".
וראו מה שנקבע בעניין נגלר שאוזכר לעיל: "...השאלה האם סרטונים של מצלמות אבטחה בהיכלות המשפט נכנסים לגדר מאגר מידע - אינה נקיה מספק בעיני. סרטונים ממצלמות מעקב במרחבים ציבוריים הנשמרים במאגר ממוחשב עשוי אכן שייכנסו לגדר "מאגר מידע", וחלק מהם אף עשוי להיחשב בנתונים מסוימים כמאגר מידע החייב ברישום לפי חוק הגנת הפרטיות . איני משוכנע כי כל מצלמת מעקב המוצבת במרחב ציבורי וצילומיה נאגרים אף באופן שמאפשר פילוח זה או אחר (כלומר סוגי הצילומים אליהם מתייחסת הנחיה 4/2012) - נכנסת אוטומטית לגדר "מאגר מידע" כהגדרתו בחוק הגנת הפרטיות...
ובהמשך: אם כן: סרטונים של חלק ממצלמות האבטחה המוצבים במרחבים ציבוריים עשוי שיענו על הגדרת "מאגר מידע". לטעמי ,שאלה היא אם הדבר נכון לכל סוג של מרחב ציבורי, וכלום הסרטונים שמצולמים ספציפית במצלמות האבטחה של בתי המשפט , נכנסים לגדר "מאגר מידע". אם המענה בשלילה ממילא אין הנחיות 4/2012 יכולות להתייחס אליהן. מעבר למה שפורט עד כה, אשים הדברים בצריך עיון, מבלי שאקבע מסמרות, שכן אין צורך להכריע בדבר לאור מסקנתי שדין הבקשה לדחיה ממילא.
83. מכאן כי ארומה פגעה בפרטיותה של התובעת. לא מצאתי כי מתקיימות ההגנות הקבועות בחוק. לא הוכח כי הפגיעה – מסירת צילומי האבטחה נעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על ארומה חובה חוקית מוסרית או חברתית לבצעה. בהעדר צו שיפוטי לא חלה על ארומה כל חובה לאפשר לנתבעת לעיין במצלמות ובוודאי חלה עליה כל חובה לאפשר לה להעתיק אותן. אוסיף כי תמונתה של התובעת לא מופיעה בדרך מקרה ובתור עניין שאיננו מעיקרי התמונה. התובעת כן הייתה מושא הצילום. מצלמות האבטחה מיועדות ומכוונות לצילום הבאים לארומה. מסירת הצילום לנתבעת ודאי שלא בוצעה באקראי.
84. אני דוחה את טענת ארומה לפיה הנזק נגרם כתוצאה ממעשיה הבלעדיים של הנתבעת. לכך אוסיף כי גם אם נציג ארומה לא ידע שהנתבעת תשתמש בתמונות/סרטון באופן בו השתמשה עדיין אסור היה לארומה לאפשר לנתבעת לעיין בתמונות/סרטון, וודאי וודאי שאסור היה לארומה לאפשר לנתבעת לצלם/להסריט תוך כדי צפייה בסרטון האבטחה. ברגע שהסרטון/התמונות היו בידי הנתבעת איבדה ארומה שליטה עליהם.
85. אני דוחה גם את טענת ארומה לפיה התובעת בעצמה ברשלנותה גרמה לנזקיה.
86. אני סבורה שיש קושי לטעון כי ארומה חבה לפצות את התובעת מכוח אחריות שלוחית, ובכל מקרה ניתן להשאיר זאת בצריך עיון, שכן נקבע כאמור שארומה פגעה בפרטיותה של התובעת כאמור.
דיון בשאלת הפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע:
87. התובעת עתרה לפיצוי ללא הוכחת נזק.
88. כפי שנקבע לעיל הפרסום היווה לשון הרע. בפרסום בוצע לתובעת בעצם "משפט שדה".
הפרסום כלל תיעוד מזמן אמת, מ"רגע ביצוע הגניבה", וכזה היה פרסום שמעורר ומייצר עניין וסנססציה. בפרסום בוצע לתובעת "שיימיניג ציבורי" (ראה בעניין זה סעיף 13 לכתב התביעה שהוגש נגד הנתבעת).
הנתבעת בחרה לפרסם פוסטים, עסיסיים, בהם היא לפרקים "מתעמתת" עם אותה גנבת לכאורה - "...אז את שלא זכרת שהיום בכל פינה יש מצלמות רגע לפני שאני פונה למשטרה עם התמונות הסרטונים וכל התגובות שקבלתי בפרטי עם שמך...", ולפרקים לועגת לה - "...עדכנו אותי אולי היא זקוקה לעוד כמה שקיות אביא לה...".
בפרסום לא הובע כל ספק בשאלה האם התובעת היא גנבת אם לאו, והיא הוצגה באופן חד משמעי כגנבת.
89. עיון בתגובות מעלה כי גם חלק מהמגיבים ראו בפרסום ככזה שמבייש את התובעת וכשיימיניג – ראו תגובות - "שנאת חינם...במקום לבדוק ישר לעלות סרטונים ולבייש לשוא אישה שבסה"כ ניסתה לעזור (Nofar Mor Yosef).
וראו גם: "שיימיניג מיותר ומגעיל" ((Lin Kadosh (ראו נספח ג' לתביעה נגד ארומה).
90. הפרסום בוצע הן בפרופיל הפייסבוק של הנתבעת שמנה כאמור לעיל ביום הפרסום כ – 5,000 חברים ו – 17,000 עוקבים. הפרסום בוצע גם בקבוצת הפייסבוק "מאמאשבע" שמנתה ביום הפרסום 32,511 חברים.
מכאן נובע כי הפרסום של דברי לשון הרע היה פרסום נרחב ביותר. וראו עדות הנתבעת: "...למה החלטת לפרסם במאמאשטח? ת. בגלל התפוצה.." (פרו' עמ' 84 שורות 35 – 36).
91. אין חולק כי הפרסום הראשון בוצע בשעה 19:46. אין גם חולק כי הנתבעת הורידה את הפרסומים עוד באותו לילה כפי שפורט לעיל. גם אם נקבל את גרסת הנתבעת ויקבע כי הפרסומים הוסרו בשעה 23:00, מדובר בפרק זמן לא מבוטל בו היו הפרסומים באתר. מספר שעות זה פרק זמן משמעותי כאשר מדובר ברשתות חברתיות.
92. הוכח כי הפרסום גרם לתובעת עוגמת נפש מרובה. וראו עדותה בתצהיר: "עם הגילוי של הפרסומים נקלעתי למצוקה נפשית כמוה לא חוויתי אף פעם בחיי. לא ידעתי את נפשי מרוב תסכול ועצב. עד היום, כאשר אני נזכרת באותו ערב, אני חווה את אותה תחושה של חוסר אונים מוחלט....חשתי כאילו מבצעים בי לינץ' כאילו מכים אותי. רציתי שהאדמה תבלע אותי כאן ועכשיו. מאדם פרטי ואלמוני הפכתי לגנבת מחנות...." (סעיף 21 לתצהירה וראו גם סעיף 28 לתצהירה).
וראו גם עדותה בבית המשפט: "...הייתי בהלם, אני שלשלתי, בכיתי, רעדתי, הייתי בקריסה טוטאלית בכל הגוף לא האמנתי למה שאי רואה בכלל" (פרו' עמ' 61 שור' 1- 2). עדותה זו נתמכה בעדות בעלה אשר העיד כי התובעת: "...קודם כל לימור התעלפה....היא קרסה ורעדה ." (פרו' עמ' 41 שור' 33 - 34). ראו גם עדותה של עו"ד סרויה לפיהן התובעת חשה רע מאוד לאחר האירוע, לא יצאה מהבית וחששה מאוד מתגובות הציבור (סעיף 15 לתצהירה). ראו מה כתבה עו"ד סרויה בפרטי למגיבים בזמן אמת אודות מצבה של אחותה: "...זה פצע קשה ביותר, אחותי חולה במיטה כל היום...זה רע, זה אכזרי, האחורי (צ"ל – "אחותי" – הח"מ), ממוטטת כל המשפחה מקיפה אותה..."
(ההתכתבות צורפה לתצהיר הנתבעת).
93. הנתבעת הרוויחה את אהדת הקהל מאותו פרסום. מכריה והעוקבים שלה חיזקו אותה והחמיאו לה. וראו כמה דוגמאות: "נטע את מקסימה!!! נותנת לאותה אחת הזדמנות שניה...להתחרט ולתקן! הבחירה בידיים שלה!!! (תגובה של נטלי וטהר סקוק). וראו גם: "נטע את מיוחדת ומקסימה. אני בטוחה שהסוף יהיה טוב. אשרייך..." (אסנת נומרולוגית). "אלופה את נטע" ((Edna Limmer; "מלכה אמיתית" (קרן כהן); "נטע יקרה. עקבתי אחרייך בסיפור. משפט אחד יש לי לומר לך. אצילת נפש שכמותך!!!" (ציפורה חלפון). וכיוצ"ב (התגובות צורפו כנספח 2 לכתב התביעה שהוגש נגד הנתבעת). ראו בעניין זה עדותה של עו"ד סרויה: "...היה פסטיבל של לייקים וטענות שלא הפסיקו לשבח אותה שהיא מאפשרת לגנבת להחזיר את הגניבה ואני מניחה, כי אני לא פסיכולוגית, היא פשוט נהנתה לשמוע שכולם משבחים אותה על הפעולה שעשתה..." (פרו' עמ' 23 שורות 30 - 32).
94. נכון שלזכותה של הנתבעת עומדת העבודה שהסירה את הפרסומים עוד באותו לילה, אולם מהראיות עולה כי היה מקום להסיר את הפרסומים באותו ערב מוקדם יותר. היה מצופה מהנתבעת להסיר את הפרסומים כבר כאשר רחלי מהמודיעין פנתה אליה, ובטח כבר כאשר בעלה של התובעת פנה אליה.
95. לכך אוסיף כי הנתבעת מעולם לא התנצלה על מעשיה.
לא זו אף זו, כאמור לעיל, הנתבעת המשיכה לאורך כל ההליך לטעון שהתובעת גנבה את השקיות או התכוונה לנכס אותם לעצמה, והיא טוענת זו גם בסיכומים. בכך העמיקה את הפגיעה בתובעת שנאלצה ועדיין נאלצת להתגונן מפני האשמה זו.
התובעת נחקרה באולם כאילו היא "אחרונת הגנבות". הסרטון של האירוע הורץ שוב ושוב והיא נאלצה להסביר מה עשתה בכל דקה ודקה באותו אירוע.
96. גם לאחר שבני משפחתה של התובעת ציינו לנתבעת והודיעו לה כי מדובר בטעות וגם כאשר כל טענותיה של התובעת התבררו אחת לאחת כנכונות, המשיכה הנתבעת להתבצר בדעה בה היא מחזיקה בה עד היום, שהתובעת גנבה את השקיות, והזדהתה רק בעקבות הפוסט המתחכם ושבכלל לא ביקרה במודיעין בשעות שהיא טוענת שביקרה. וראו למשל סעיף 6 לתצהיר בעלה של התובעת: "...הסברתי לה שזה לא כך, אך היא המשיכה להתעקש ולהתבצר בעמדתה, סירבה להסיר את הפרסום ואף הוסיפה כי על רעייתי להתבייש בעצמה..". וראו תגובה שכתבה באותו עקב עו"ד סרויה: "...שאלוהים יסלח לנטע הזו שגם שהעובדות ברורות היא מסרבת להסיר את ההכפשות.." (ראה נספח א' לתצהירה).
וראו בעניין זה מה שנכתב בסעיף 54 בסיכומי התובעת, שהאמור בהם משקף אכן את התנהלות הנתבעת בתיק זה: "היאחזותן של הנתבעות בקו הגנה זו בכתבי הטענות ובהליך עצמו נזקפת לחובתן בהיותה היאחזות בהגנת סרק פוגענית שהעמיקה את הדיבה...".
97. הנתבעת במסגרת חקירתה הנגדית הביעה את כעסה על התובעת ורצונה לפגוע בה, וראו למשל תשובתה לשאלה מדוע לא הסירה את הפרסומים אחרי ההודעה של רחלי ביטון: ..אולי שאני פוגעת בה איך שהיא התנהלה.." (פרו' עמ' 86 שורה 35). וראו גם דבריה: "בוא ננסח את זה ככה. זה לא עניין אותי אם זה יפגע בה" (פרו' עמ' 84 שורה 49).
98. במקרה דנן בוצעו כאמור מספר פרסומים. לאחרונה ניתן פסק דין של בית המשפט העליון הנכבד לפיו ניתן לפסוק יותר מפיצוי אחד ללא הוכחת נזק בגין מספר פרסומים, העוסקים באותה מסכת לשון הרע. אחד המבחנים שנקבעו שם הוא מבחן "זהות הנמנעים". בעניינו הפרסומים בוצעו הן בפייסבוק של הנתבעת והן בקבוצת מאמאשבע ראו רע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים משפטיים).
99. בשל כל האמור לעיל - יחוס לתובעת עבירה פלילית, העובדה כי מדובר במספר פרסומים, כאשר פורסמו בשני מקומות שונים (הפייסבוק של הנתבעת וקבוצת מאמאשבע),, היקף התפוצה של הפרסומים, ההשפלה והפגיעה שסבלה התובעת, העמקת ההשפלה והפגיעה תוך כדי ניהול ההליך, הסירוב להסיר את הפרסומים מיד, על אף פניות מהמודיעין ומבני המשפחה, הסירוב להתנצל, אני קובעת כי הנתבעת תפצה את התובעת בסך של 46,000 ₪.
דיון בשאלת הפיצוי שעל ארומה לפצות את התובעת
100. התובעת עתרה לפיצוי ללא הוכחת נזק. התובעת נצפתה בסרטון שותה קפה, מסמסת, מערבבת את הקפה, מתגרדת, קמה לשירותים ושבה משם, אילו עניינים פרטיים.
101. הדברים שצוטטו לעיל מסעיף 54 לסיכומי התובעת, רלוונטיים גם כלפי ארומה: "היאחזותן של הנתבעות בקו הגנה זו בכתבי הטענות ובהליך עצמו נזקפת לחובתן בהיותה היאחזות בהגנת סרק פוגענית שהעמיקה את הדיבה...".
102. על אף שארומה ציינה פעמים מסר, שאין לה צד בסיפור, הרי שמתחילת ההליך ועד סופו פעלה לנסות להוכיח שהתובעת אכן גנבת ו/או שרצתה אכן לנכס את השקיות לעצמה.
ראה למשל דברי ב"כ ארומה בקדם המשפט הראשון: "...כשמסתכלים על הסרטים, לשיטתנו, למרות שזה לא מעניין אותנו, נראה כאילו הדבר נלקח משם בכוונה..." (עמ' 2 שורות 11 – 12) (הדגשה שלי – הח"מ), וראו גם בהמשך: "...אני לא מעניין אותי אם גנבה...." (פרו' עמ' 3 שורה 29).
טענותיה של ארומה מתחילת ההליך ועד סופו, וכן חקירתה את העדים, היו כאלו שבאו להוכיח שהתובעת כן התכוונה לגנוב את השקיות.
ראו מה טענה ארומה בפתח כתב ההגנה: "מדובר בתובענה הזויה, נוטפת בצע כסף, אשר הוגשה על ידי תובעת אשר נתפסה בכף שהיא גונבת שקיות".
בעניין זה ראו מה נכתב בסיכומי התובעת: "לא ברור הלהט של הנתבעת 2 להוכיח שהתובעת גנבת למרות שאין זה מעניינה ולה הפתרונים" (ראה סעיף 154 לסיכומי התובעת). וראו גם האמור בסעיף 152 לסיכומי התובעת: "...הנתבעת 2 ניהלה קרב מאסף לקרקע את גרסתה של התובעת, לפיו ביקשה להשיב את האבידה. נדרש תקריב על סימוניה של רינת יעקבי ביומן הקניון, חקירה צולבת על טעות תמה של עו"ד אורנה סרויה בהעתקת תצהירה של יעקובי, חקירה ארוכה של התובעת (גם על ידי הנתבעת 1) על הזמן הרב שעבר מאז יצאה מארומה ועד שהגיעה למודיעין – ללא צורך בדיעבד, ורק בגלל רשלנותה של הנתבעת 2 הצגת הקבלה ובה ההסבר לפער הזמנים".
103. מאחר והנתבעת היא שביצעה את הפרסומים, מצאתי לנכון לחייב את ארומה לשלם לתובעת פיצוי נמוך יותר מזה שחייבתי את הנתבעת ואני קובעת שארומה תשלם לתובעת סך של 20,000 ₪.
לסיכום
104. הנתבעת תפצה את התובעת בסך של 46,000 ₪. ארומה תפצה את התובעת בסך 20,000 ₪.
105. הנתבעים יחזירו לתובעת את אגרת בית המשפט. ההחזר יתחלק בהתאם ליחס הפיצויים שנקבעו לעיל.
106. הנתבעת וארומה ישלמו לתובעת, כל אחת בנפרד, סך של 15,000 ₪ בגין הוצאות משפט. בתיק נוהל קדם משפט אחד, נוהלו 3 דיוני הוכחות ממושכים והוגשו סיכומים.
107. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום.
108. הודע לצדדים זכות ערעור כדין.
109. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ח טבת תשפ"ג, 21 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.
רחלי טיקטין עדולם