כאמור, מהימנים עלי דבריה של ננט סולומון ששני ההסכמים שנחתמו ביום 30/6/1998 הובאו לידיעתם בדיעבד וכי נאמר להם או שמדבריו של עו"ד נחשון הם הבינו, ששני ההסכמים – "הסכם הפשרה" ו- ה"הסכם הנוסף" - אושרו על ידי בית המשפט וכי עליהם לפעול על פיהם – "כזה ראה וקדש". כדבריה: "הסביר שבית המשפט מצא שההסכם צודק וכשהוא הציג אותו בפנינו למעשה כבר הייתה החלטה והיה מעשה גמור שלא שאלו אותנו לגביו". הם בהחלט יכלו להבין כך מהמכתב מיום 13/7/1998 שנשלח אליה על ידי עו"ד נחשון המפנה ל"הסכם הפשרה בינינו לבין ד"ר מצקר המדבר בעד עצמו", מכתב שיוצר קשר בין "הסכם הפשרה", פסק הדין וה"הסכם הנוסף" מסביר אותם ואת האופציות הקיימות על פיהם.
( סעיף 2 ל"הסכם הנוסף", אזכר את המרצת הפתיחה 1609/96 והוסיף להבנה זו את הנאמר והוסבר להם על ידי עו"ד נחשון).
משפחת סולומון, בשלב הזה, עוד נתנה אמון מלא בעו"ד נחשון.
לא עלה כלל על דעתם לפקפק בדבריו ולבדוק אותם.
משפחת סולומון לא הבינה למה הם צריכים לשלם 100 אלף דולר.
היה ברור שאין להם כל רצון וכוונה לשלם סכום זה.
הבנתם את העובדות והמצב המשפטי כפי שהוצגה להם ידי עו"ד נחשון, גרמה למשפחת סולומון לחתום - בחוסר ברירה - על "הסכם 1999" המנשל אותם מ- 3/5 הזכויות במקרקעין. הסכם בו הם לא היו מיוצגים על ידי עורך דין.
"הסכם 1999" זה, מעניק מראש 1/5 מהמקרקעין לעו"ד נחשון על בסיס הסכם שכר הטרחה ממרץ 1998 עבור הייצוג של משפחת סולומון בהמרצת הפתיחה 1809/06. הוא מאפשר לעוה"ד נחשון ומוזס לשלם למשפחת מצקר 100 אלף דולר עבור 2/5 זכויות במקרקעין במקום משפחת סולומון, - אלו המפורטות ב"הסכם הנוסף" שנחתם שלא על דעתם - הגם שהם יודעים שלמשפחת מצקר אין וגם לא מגיע זכויות במקרקעין אלו. קרי, על פי הסכם זה יהיו עוה"ד נחשון ומוזס בעלי 3/5 זכויות במקרקעין על פי החלוקה: 2/5 עו"ד נחשון 1/5 עו"ד מוזס.
משפחת סולומון סירבה לשלם 100 אלף דולר למשפחת מצקר עבור מקרקעין ששייכים במלואם להם ושלמשפחת מצקר אין שום חלק/זכויות בהם.
עוה"ד נחשון ומוזס מימשו את הזכות שהוענקה להם ב"הסכם 1999" ושילמו למשפחת מצקר 100 אלף דולר במקום משפחת סולומון.