בית משפט לענייני משפחה בחיפה
ת"ע 55456-07-19 XXX נ' XXX(המנוח) ואח'
ת"ע 55443-07-19 XXX נ' XXX(המנוח) ואח'
ת"ע 55433-07-19 XXX נ' XXX(המנוח) ואח'
ת"ע 6795-10-19 XXX נ' XXX ואח'
תמ"ש 19043-03-21 XXX נ' XXX
בפני כב' השופטת, שושנה ברגר, שופטת בכירה
בעניין המנוחה:
התובעת: XXX ת.ז.XXX
XXX ת"ז XXX
ע"י ב"כ עו"ד טל זלץ
נגד
הנתבע: XXX ת"ז XXX
ע"י ב"כ עו"ד עמוס צדיקה
פסק דין
מבוא:
עומדות להכרעתי תובענות המתנהלות בין הצדדים: מר XXX (להלן: "מ'") והגב' XXX (להלן: "י'") שהינם אחים, ילדיהם של המנוח מר XXX ז"ל (להלן: "המנוח") והמנוחה הגב' XXX ז"ל (להלן: "המנוחה", וביחד ייקראו להלן: "המנוחים") כדלקמן:
- ת"ע 55456-07-19- בקשה לקיום צוואה שכותרתה: "צוואה הדדית משותפת של בני זוג" שנחתמה ביום 16.2.05 על ידי המנוחים (להלן: "הצוואה המשותפת"). הבקשה הוגשה על ידי י' ביום 4.6.19.
- ת"ע 55443-07-19- התנגדות לקיום הצוואה המשותפת אשר הוגשה על ידי מ' ביום 20.6.19.
- ת"ע 55433-07-19- בקשה לקיום צוואה עליה חתמה המנוחה ביום 7.6.12 (להלן: "הצוואה המאוחרת"). הבקשה הוגשה על ידי מ' ביום 23.6.19.
- ת"ע 6795-10-19- התנגדות לקיום הצוואה המאוחרת, אשר הוגשה על ידי י' ביום 24.9.19.
- תמ"ש 19043-03-21- תביעה הצהרתית שהוגשה על ידי י' ביום 8.3.21, במסגרתה עתרה להורות על ביטול הבעלות של מ' בדירה ברחוב XXX בXXX (להלן: "הדירה") ולהורות כי הבעלות בדירה הינה בבעלות המנוחה ושייכת לעיזבונה. כתב הגנה הוגש על ידי מ' ביום 00.00.21.
סקירה דיונית:
1. בהחלטת כב' הרשמת לענייני ירושה הגב' אולגה גורדון מיום 24.6.19 הועבר התיק לבית משפט זה.
2. ביום 17.12.19 הודיע ב"כ היועמ"ש כי מאחר וכלל הצדדים בתיק בגירים וכשירים, אין בכוונתו ליטול חלק בהליכים המשפטיים.
3. דיונים בתיקים התקיימו במועדים כדלקמן: 10.9.20, 00.00.21, 13.6.21, כאשר בדיון האחרון הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה פסק הדין יינתן על סמך סיכומים בכתב אשר יוגשו על ידם בכל התובענות. בו ביום ניתנה החלטתי לפיה ניתן תוקף של החלטה להסכמה הדיונית האמורה, ונקצבו מועדים להגשת סיכומי הצדדים.
4. משהוגשו סיכומי הצדדים, ניתן כעת פסק הדין.
דיון והכרעה:
5. בתמצית, ובפשטות, ייאמר כי המחלוקת בין הצדדים עוסקת בשאלה האם המנוחה יכולה היתה לשנות את הצוואה המשותפת עליה חתמה עם המנוח, אם לאו. ככל וייקבע כי המנוחה הייתה רשאית לשנות את הצוואה המשותפת אזי הצוואה המאוחרת בזמן- תקפה (ואז מ' הזוכה הבלעדי על פי הצוואה). ככל וייקבע כי המנוחה לא הייתה רשאית לשנות את הצוואה המשותפת אזי הצוואה המשותפת- תקפה (ואז שני האחים הם הזוכים על פי הצוואה).
6. אקדים אחרית לראשית ואבהיר כי לאחר שקילת טענות הצדדים, ומכלול הראיות שהונחו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על קיום הצוואה המאוחרת. להלן יפורטו טעמיי.
7. הצדדים הסכימו (בדיון מיום 13.6.21, כנסקר לעיל) כי השאלה המתעוררת במקרה דנן הינה שאלה משפטית.
8. בטרם אבחן את השאלות המשפטיות המתעוררות במקרה דנא, על מנת להבין את השתלשלות העניינים במקרה דנן, להלן אפרט את האירועים הרלבנטיים לענייננו לפי רצף כרונולוגי:
א. ביום 16.2.05 חתמו המנוחים על הצוואה המשותפת.
ב. ביום 7.6.12 חתמה המנוחה על הצוואה המאוחרת.
ג. ביום 00.00.12 נפטר המנוח.
ד. ביום 16.10.12 הגישה המנוחה בקשה לצו קיום הצוואה המשותפת.
ה. ביום 26.11.12 ניתן תוקף לצוואה המשותפת.
ו. ביום 26.6.13 הפקידה המנוחה את הצוואה המאוחרת אצל רשם הירושות.
ז. ביום 29.10.14 העבירה המנוחה את הדירה ע"ש מ' (העברה ללא תמורה).
ח. ביום 00.00.19 נפטרה המנוחה.
9. השאלות המשפטיות המתעוררת במקרה דנן הינן כדלקמן:
א. האם ההסדר שקבעו המנוחים הוא הסדר של "יורש אחר יורש"?
ב. האם בענייננו מדובר בצוואה הדדית, ומה הנפקות המשפטית לכך.
להלן אבחן את השאלות האמורות כסדרן.
האם ההסדר שקבעו המנוחים הוא הסדר של "יורש אחר יורש"?
10. לשיטת י', הצוואה קובעת הסדר של יורש אחר יורש. משכך, המנוחה לא הייתה רשאית להעביר את הדירה בחייה ע"ש מ', בניגוד להוראות הצוואה, תוך נישולה של י'.
11. בעניין זה דעתי שונה. לדידי, ההסדר שקבעו המנוחים בצוואה המשותפת אינו הסדר של "יורש אחר יורש" כי אם הסדר של "יורש במקום יורש". ובמה דברים אמורים?
12. סעיף 41 לחוק הירושה שכותרתו: "יורש במקום יורש" קובע כדלקמן:
"יורש במקום יורש"
41. (א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.
(ב) זכה השני, דינו כדין מי שהמצווה ציווה לו לכתחילה.
(ג) על דרך זו רשאי המצווה לצוות גם ליותר משניים".
13. סעיף 42 לחוק הירושה שכותרתו "יורש אחר יורש" קובע כדלקמן:
"יורש אחר יורש"
42. (א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.
(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.
(ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.
(ד) הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה".
14. כב' השופטת (כתוארה דאז) מרים נאור עמדה על השוני בין ההסדרים האמורים בבע"מ 10807-03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב(1) 601 (להלן: "פס"ד זמיר") באומרה את הדברים הבאים:
"עיון בשני ההסדרים מראה כי ההבדל ביניהם הוא גדול. בהסדר של "יורש אחר יורש", הקבוע בסעיף 42 לחוק, המוריש מורה כי במותו, יירש אותו יורש א'; וכן מורה המוריש כי לאחר מותו של יורש א', יירש את העזבון יורש ב'. עד להגעת הרכוש ליורש ב', ישנה, בלשונו של הנשיא ברק בעניין מלמד (בע' 712), "תקופת ביניים", בה יורש א' הוא הבעלים של הרכוש. יורש א', בתקופה זו, רשאי "לעשות במה שקיבל כבתוך שלו" (סעיף 42(ב)). יורש ב' יירש רק "מה ששייר" יורש א' (שם). ואולם, על יורש א' מוטלת מגבלה: הוא רשאי, אמנם, לנהוג ברכוש כמנהג בעלים, אך לא רשאי הוא לגרוע מחלקו של יורש ב' על ידי צוואה משלו (שם). אילו בענייננו היה ההסדר הקבוע בצוואת אם המבקשים הסדר של "יורש אחר יורש", הרי שהמנוח יכול היה, אמנם, להעביר את הרכוש שירש מאשתו הראשונה לאחר במהלך חייו, אך לא יכל הוא לפגוע ביתרת רכוש זה על ידי שינוי הצוואה (ראו א' בלכר-פריגת "'עד שהמוות יפריד בינינו?' על דוקטרינת הצוואות ההדדיות במשפט הישראלי" ספר שאוה (א' ברק וד' פרידמן עורכים, תשס"ו) 497).
שונה ההסדר של "יורש במקום יורש", הקבוע בסעיף 41 לחוק. לפיו, המוריש מורה כי רכושו יעבור ליורש א', אך אילו יורש א' לא יירש את המוריש, מהסיבות המנויות בחוק, יבוא בנעליו יורש ב'. ייעודו של הסדר זה הוא להסדיר מקרה בו המוריש צופה כאפשרות מצב בו מי שקבע כיורשו, לא יוכל לרשת אותו. המוריש קובע חליפין ליורש הראשון אותו קבע. אין בהסדר זה "תקופת ביניים" כמו בהסדר הקודם. היה ויורש א' ירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה, ותם ונשלם. יורש א' יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו, ולהוריש אותו - בין בצוואה, בין על פי דין - למי שיחפוץ (לפירוט בענין ההסדרים השונים, ראו עניין מלמד (בע' 711-712); וכן ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (התשנ"ב) 365 ואילך; ש' שוחט, מנחם גולדברג ו-י' פלומין דיני ירושה ועיזבון (תשס"ה) 118)".
15. כאמור, בענייננו מדובר בהסדר של "יורש במקום יורש". בסעיף 3 לצוואה המשותפת, הרלבנטי לענייננו, נקבע כדלקמן:
"3.1 כל רכושנו מכל מין וסוג שהוא, בין במקרקעין ובין בדמים, בין במטלטלין ובין בזכויות תביעה שרכשנו או שנרכוש אם נרכוש, (להלן בהתאמה: "רכושנו") אנו מצווים כנ"ל:
א. אם אני הח"מ XXX אלך לעולמי טרם פטירת אשתי XXX (תבדל"א) להלן: "אשתי" יהיה כל רכושי לאשתי.
ב. אם אני הח"מ XXX אלך לעולמי טרם פטירת בעלי XXX (יבדל"א) להלן: "בעלי" יהיה כל רכושי לבעלי.
3.2 אם נלך לעולמנו ביחד בשעה אחת וכן למקרה שאחד מעמנו ילך לבית עולמו לפני השני ובן הזוג הנותר ירש את כל חלק בן הזוג שנפטר ראשון ברכושנו בהתאם להוראות סעיפים 3.1 (א)- (ב) לצוואה זו לעיל, אנו מצווים כי רכושנו יהיה בחלקים שווים לילדנו;
א. מ' XXX ת.ז. XXX (רח' XXX).
ב. י' XXX ת.ז. XXX (רח' XXX).
(להלן: "ילדינו")
16. דהיינו, מהוראת סעיף 3.1 א' לצוואה המשותפת נלמד כי המנוח קבע כי מי שיירש אותו היא המנוחה. אולם, הוא ציפה כי ייתכן והמנוחה לא תהיה בחיים בעת פטירתו, ולכן הורה כי במקרה שכזה, י' ומ' יירשו אותו. אין בצוואה המשותפת כל התייחסות ליורש שיבוא אחר המנוחה, במקרה בו המנוחה היא היורשת. מכאן כי זהו הסדר מפורש של "יורש במקום יורש" (ראו והשוו: פס"ד זמיר, בפיסקה 10 לפסק דינה של כב' השופטת מרים נאור).
17. לאחר שהמנוחה ירשה את עיזבון המנוח, הרי שהוראות הצוואה של המנוח מוצו. אי לכך, המנוחה רשאית הייתה לעשות ברכוש שירשה מהמנוח כפי שחפצה.
18. אף אם היינו מניחים, לטובת י', כי מדובר בהסדר של "יורש אחר יורש", הנחה שאינה מקובלת עלי, כאמור, הרי שעדיין הדין מלמדנו, כאמור, כי בעוד המנוחה הייתה בחיים, היא רשאית הייתה לעשות במה שקיבלה כבתוך שלה (סעיף 42 לחוק הירושה), והיורשים אחריה לא יזכו אלא במה ששיירה המנוחה. במילים אחרות: גם אם מדובר ביורש אחר יורש, אין ללמוד מכך, מיניה וביה, על איסור דיספוזיציה של הנכס בידי המנוחה, בחייה. נמצא, שאף אם היה מדובר בהסדר של "יורש אחר יורש", חופשיה הייתה המנוחה להעביר בחייה את הנכסים שירשה כאוות נפשה, ו"לרוקן" את העיזבון. המנוח הורה בצוואה המשותפת כי "אם אני הח"מ XXX אלך לעולמי טרם פטירת אשתי XXX (תבדל"א) (להלן: "אשתי") יהיה כל רכושי לאשתי". המנוח לא הורה דבר, ולא חצי דבר, באשר להגבלת כוחה של המנוחה לנהוג בנכסים שירשה בעודה בחיים. אין בצוואה המשותפת כל הוראה המטילה על המנוחה חובה להישאר הבעלים של הדירה כל ימי חייה (ראו והשוו: פס"ד זמיר בפיסקה 11 לפסק דינה של כב' השופטת מרים נאור).
19. נמצא, כי בין אם ההסדר לפנינו הוא הסדר של "יורש אחר יורש", ובין אם הוא הסדר של "יורש במקום יורש", לא היה, לגופו של עניין, כל איסור על המנוחה להעביר את הדירה לאחר (מ') בחייה.
20. מכאן המסקנה היא כי העברת הדירה ע"ש מ' בוצעה כדין.
האם מדובר בצוואה הדדית אם לאו ומה הנפקות המשפטית לכך?
21. ראשית, עלינו לבחון את השאלה האם תיקון מס' 12 תשס"ה-2005 לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") חל על ענייננו?
22. כידוע, ביום 1.8.05 פורסם תיקון לחוק הירושה- תיקון מס' 12 התשס"ה-2005, ס"ח 714; במסגרתו הוספה לו הוראה בדבר צוואות הדדיות:
"8א. (א) בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות).
(ב) לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה:
(1) בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים;
(2) לאחר מות אחד מבני הזוג –
(א) כל עוד לא חולק העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעיזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת;
(ב) לאחר חלוקת העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעיזבון, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – ישיב את שווי המנה או החלק בעיזבון שירש;
(ג) הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה".
23. סעיף 2 לתיקון לחוק קבע כי הוראות התיקון לחוק "לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו". אי לכך, מאחר ובענייננו- הצוואה המשותפת נחתמה ביום 16.2.05, ואילו התיקון לחוק נכנס לתוקפו ביום 1.8.05, קרי כ-6 חודשים לאחר מכן, אזי- התיקון לחוק לא חל על ענייננו (ראו: בע"מ 10807-03 זמיר נ' גמליאל , פ"ד סב(1) 601).
24. בהינתן כי התיקון לחוק אינו חל, לעניין צוואות שנערכו לפני התיקון, כב' השופטת (כתוארה דאז) מרים נאור הבהירה את המצב המשפטי באומרה (ראו: בע"מ 10807-03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל , פ"ד סב(1) 601, בפסיקה 16 לפסק דינה):
"ניתן להעלות על הדעת - והכל לגבי צוואות שנערכו לפני התיקון בחוק - שלוש סיטואציות טיפוסיות (ולא בהכרח בלעדיות) של צוואות הדדיות משותפות: האחת הכוללת הוראה דומה לזו שנכללה בפרשת מלמד, ולפיה המורישים משאירים לעצמם זכות לשנות את הצוואה כרצונם לאחר פטירת אחד מהם; השניה - כשהצוואות ההדדיות "שותקות" בשאלה האמורה; השלישית - כשהצוואות ההדדיות, אוסרות על שינוי צוואתו של האחד לאחר מותו של האחר. הסיטואציה השלישית אינה מתעוררת בענייננו. הסיטואציה הראשונה - הוכרעה בענין מלמד; לפנינו הסיטואציה השניה מבין השלוש - הצוואה שותקת (לפרשנות הסכם בין בני זוג שיש בו "שתיקה", על פי האווירה המשפטית בשעה בה נערך ראו פסק דיני בבית המשפט המחוזי בירושלים, ה"פ (י-ם) 1285/02 הקופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית נ' פרי (לא פורסם)). הצוואות ההדדיות שבפנינו נערכו עוד בשנת 1990. בעוד שבני זוג אשר ערכו צוואות הדדיות לאחר תיקון החוק ומבקשים לשחרר זה את רעהו ממגבלות התיקון - עליהם הנטל לכתוב "הוראה אחרת"; אין מקום להטיל נטל דומה, ולמפרע, על מי שערכו צוואותיהם לפני התיקון".
ענייננו נכנס בגדר הסיטואציה הראשונה עליה עמדה השופטת (כתוארה דאז) מרים נאור: הצוואה המשותפת כוללת הוראה לפיה המורישים משאירים לעצמם זכות לשנות את הצוואה כרצונם לאחר פטירת אחד מהם, סעיף 8 לצוואה, והיא הוכרעה בע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5) 703 (להלן: "פס"ד מלמד"). בפס"ד מלמד נקבע כי במקרה בו בצוואה נכללה הוראה מפורשת לפיה חרף ההדדיות נשמר כוחו של כל אחד מהמצווים לשנות מצוואתו, המנוחה הייתה רשאית לשנות את צוואתה הראשונה, ואין דבר בדיני הצוואה המשותפת וההדדית המונע זאת ממנה.
25. עיון בצוואה המשותפת מלמד כי המנוחים קבעו בצוואה המשותפת מנגנון בסעיף 8 כדלקמן:
26. סעיף 8 לצוואה המשותפת, המצוטט לעיל, מלמדנו באופן מוחלט וברור מה הייתה כוונת המנוחים. אין חולק כי השניים בחרו להעניק אחד לשני את הזכות לשנות את הוראות הצוואה. המילים: "כל ימי חיינו" מעניקות למנוחה את הזכות לשנות את הצוואה עד למועד פטירתה, ללא כל תנאי, מכל סיבה שהיא. לא רק זאת, אלא אף זאת שכוונת המנוחים הובהרה שוב במילים: "כל אחד לחוד או ביחד". נוסחו של סעיף 8 לצוואה המשותפת נהיר וללא כל ספק, מוביל למסקנה שהמנוח גילה דעתו בבירור לפיה המנוחה רשאית לשנות את הצוואה בעצמה, לפי רצונה, בכל עת שתמצא זאת לנכון, מכל סיבה שתחפוץ. המנוח חתם על צוואה לפיה המנוחה היא הזוכה בכל רכושו, והעניק לה את הכוח לשנות את הוראות הצוואה לפי רצונה, וכך היא פעלה בחייה, על פי רצונה ושיקול דעתה. נוכח לשון הסעיף הברורה, בעיני, אין בידי לקבל את טענת י' לפיה המנוחים הגבילו את זכותם לשנות מהצוואה לימי חייהם של שניהם יחד (סעיף 4 לסיכומי התשובה מטעמה). מה גם, שהצוואה המאוחרת נחתמה בחיי המנוח, כמפורט לעיל.
27. אני מוצאת כי סעיף 8 לצוואה המשותפת משקף את העובדה כי במקרה דנן, אין ולא הייתה כל הסתמכות מצד המנוח, ועל כן אין כל אינטרס הסתמכות להגן עליו, בניגוד לטענות י' (בסעיפים 9-10 לסיכומיה).
28. יוטעם כי במצב דברים זה לא נעשה כל ניסיון של המנוח לשלוט על רכושו לאחר מותו. מכאן כי לא הייתה כל מניעה לכוחה של המנוחה לערוך צוואה (מאוחרת בזמן) שלפיה יעבור כל רכושה – לרבות זה שבא לה בצוואתו של בעלה – למ' (ראו והשוו: פס"ד מלמד, בפיסקה 12 לפסק דינו של כב' הנשיא (כתוארו דאז) אהרון ברק). נוכח האמור, צוואת המנוחה המאוחרת בזמן היא בת תוקף, ויש להורות על קיומה.
29. מכאן כי למעשה איני נדרשת להכריע בשאלה האם מדובר בצוואה הדדית אם לאו, שהרי בכל מקרה התוצאה המשפטית זהה- המנוחה הייתה רשאית לשנות את הצוואה המשותפת, ואין דבר בדיני הצוואה ההדדית המונע זאת ממנה.
30. בבחינת למעלה מן הצורך, ייאמר כי גם לו התיקון לחוק היה חל על ענייננו (וכאמור, הוא אינו חל) עדיין הצוואה המאוחרת בזמן הייתה בת תוקף, וזאת לנוכח הוראת סעיף 8א. (ג) לחוק הירושה, הקובע כי: "הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת...". במקרה דנן אכן ישנה הוראה אחרת- הוראת סעיף 8 לצוואה המשותפת, כאמור, אשר מעניקה לכל אחד מבני הזוג המנוחים את האפשרות לשנות את הצוואה המשותפת כל ימי חייו. מכוח סעיף 8 לצוואה המשותפת, הוראות סעיף קטן (ב) לחוק הירושה אינן חלות על ענייננו, לפיהן מאחר והצוואה המאוחרת נחתמה בחייהם של שני בני הזוג (ראו: סקירה כרונולוגית לעיל) לא הייתה חובה על המנוחה למסור הודעה בכתב למנוח על ביטול הצוואה המשותפת.
31. אינני סבורה כי המנוחה פעלה בחוסר תום לב, כנטען על ידי י' (סעיפים 15-16 לסיכומיה). ואבאר דבריי.
32. על מנת לסדר את ענייני המנוח לאחר פטירתו, היה על המנוחה לפעול לקבלת צו לקיום צוואתו, וכך עשתה. אין בכך כל פסול, שכן על פי הצוואה המשותפת, המנוח ציווה למנוחה את כל רכושו (ראו: סעיף 3 א' לצוואה המשותפת). מכאן כי המנוח ציווה למנוחה את כל רכושו, והיא הפכה לזוכה בכל רכושו על פי צוואתו, אשר כאמור ביום 26.11.12 ניתן לה תוקף.
33. בנסיבות אלו, אינני מוצאת כי המנוחה פעלה שלא בתום לב. המנוחה פעלה על פי רצון המנוח, כפי הנגלה בבירור מהצוואה המשותפת. המנוחה לא פעלה בניגוד להוראות הצוואה המשותפת ואף לא בניגוד להוראות סעיף 42 לחוק הירושה, כמבואר לעיל, כי אם בהלימה להוראות הצוואה המשותפת.
34. אין בידי לקבל את טענות י' לפיהן בעת הגשת הבקשה לצו קיום צוואתו של המנוח בחרה המנוחה לחזור בה מצוואתה המאוחרת (סעיפים 17-21 לסיכומיה). מחומר הראיות עולה כי המנוחה ביקשה לקיים את הצוואה המשותפת אחר המנוח. לא הובאה בפניי כל אינדיקציה לרצונה של המנוחה לחזור בה או לזנוח את צוואתה המאוחרת בזמן. ההיפך הוא הנכון, שהרי ביום 26.6.13 הפקידה המנוחה את הצוואה המאוחרת אצל רשם הירושות. מדובר, לדידי, באינדיקציה מובהקת לרצון המנוחה כי הצוואה המאוחרת בזמן תהא בת תוקף.
35. מסכימה אני עם עמדת מ' (סעיף 24 לסיכומיו) לפיה אין בעובדה שהמנוחה הגישה בקשה לקיום צוואת המנוח, כדי ללמוד או לגזור דבר על הפקדת צוואתה שלה. הפקדת צוואת המנוחה נעשתה על ידיה בהמשך, של צוואתה האחרונה, כאמור.
36. לעניין זה יצוין כי רצון המנוחה שלא לזנוח או לחזור בה מצוואתה תואם את נסיבות המקרה דנא, לפיהן מ' היה בן מסור ודאג למנוחה ולכל צרכיה עד לפטירתה. ראו לעניין זה: מכתב מיום 27.11.19 מעו"ס בית האבות "XXX" (בו שהתה המנוחה עד לפטירתה) הגב' XXX (צורף לתגובת מ' מיום 25.2.20- לא סומן, הנספח האחרון) לפיו:
"הנידון: דו"ח סוציאלי עבור XXX ז"ל ת.ז.XXX
רקע
הגב' נולדה בשנת 1932 ב... סטטוס א + 2 ילדים.
הגב' XXX הייתה מאושפזת במוסדנו בית אבות XXX החל מתאריך 02/08/18 ועד 13.04.18 במחלקה סיעודית.
בנה מ' הביא אותה לאישפוז בבית אבות XXX מאחר ולא יכל להמשיך ולטפל בה במצבה הסיעודי בבית.
מ' ליווה אותה בשלבי התאקלמותה ברגישות מרבית ובמסירות ראויה לשבח, ביקר אותה לעיתים קרובות ודאג לכל צרכיה".
37. אין בידי לקבל טענת י' לפיה הצוואה המאוחרת בלתי מוסרית ועל פי סעיף 34 לחוק הירושה- בטלה היא (סעיפים 26-27 לסיכומיה). להשקפתי, טענותיה של י' אינן מקימות, אף לא לכאורה, עילה על פי דיני הפסלות.
38. לעניין התביעה ההצהרתית (תמ"ש 19043-03-21)- בענייננו, הזכויות במקרקעין אינן כלולות בעיזבונה של המנוחה, שכן בעת פטירתה, לא נותרו בעיזבונה כל זכויות במקרקעין. לא היתה מניעה שהמנוחה תעשה כרצונה בירושה שקיבלה והיא זכאית הייתה להעביר את המקרקעין בחייה ואף לכתוב צוואה חדשה כרצונה. המקרקעין אינם חלק מהעיזבון (ראו והשוו: בע"ם 10807/03 זמיר נ' גמליאל פ"ד סב(1) 601).
39. אין בידי לקבל את טענת י' לפיה העברת הדירה ע"ש מ' הינה "מתנה לאחר מיתה" המנוגדת לסעיף 8 לחוק הירושה. ואבאר טעמיי.
40. סעיף 8 לחוק הירושה שכותרתו "עסקאות בירושה עתידה" מורה כדלקמן:
"8.(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים.
(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".
41. נפסק כי: "...משמעות הסעיף הינה כי אין ליתן תוקף להסכם מתנה שבמסגרתו אדם מעניק מתנה לרעהו, באופן שהקניית המתנה משתכללת רק לאחר מותו של הנותן. הרציונל בבסיסה של הוראה זו הוא הרצון שלא לכבול את ידיו של המוריש בירושתו באמצעות עריכת הסכם מתנה..." (ראו: ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון [פורסם בנבו] (5.5.16) (להלן: "פס"ד נחשון") בפיסקה 12 לפסק דינה של כב' השופטת ענת ברון).
42. לעניין החלת סעיף 8 (ב) הנ"ל, בית המשפט העליון קבע כי: "...יש לעשות שימוש זהיר בהוראת חוק זו, ולהחילה על אותן עסקאות שבהן ברי כי כוונת הצדדים היא שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל רק לאחר מותו של הנותן. אין להחיל את הוראת הבטלות כל אימת שכוונת הצדדים הינה שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל לאלתר, תוך שהנותן מותיר בידו שליטה מסוימת בדבר המתנה..." (ראו: פס"ד נחשון בפיסקה 11 לפסק דינה של כב' השופטת ענת ברון).
43. במקרה דנן דבר המתנה הוא נכס מקרקעין, הדירה. סעיף 2 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") הנושא את הכותרת "מתנה לאלתר", קובע כי "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". הדרכים להקניית המתנה קבועות בסעיף 6 לחוק המתנה:
"6. בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון."
44. מתוקף הוראת סעיף 6 סיפא לחוק המתנה, מקום שעניין לנו בעסקת מתנה במקרקעין חלה הוראת סעיף 7 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"):
"7. (א) עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום. (ב) עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה".
על יסוד הוראה זו נקבע זה מכבר, כי הקניית מתנה של זכות בעלות במקרקעין מסתיימת עם רישום הבעלות במרשם המקרקעין על שמו של מקבל המתנה.
45. בענייננו, הדירה הועברה במתנה ע"ש מ' בחייה של המנוחה, ביום 29.10.14. המסקנה המסתברת מכל האמור היא כי המדובר במתנה גמורה, שניתנה לאלתר. משכך, עסקת המתנה הושלמה וזכויות המנוחה בנכס הועברו במלואן למ'. המשמעות לעניין סעיף 8(ב) לחוק הירושה היא שעם הרישום הוקנתה המתנה בחייה של המנוחה. במצב דברים זה, אין כל מקום לקביעה כי מדובר במתנה שמועד הקנייתה הוא פטירתה של המנוחה, קרי: "מתנה מחמת מיתה"; שהרי זכויות אלה הוקנו למ' באופן מיידי. זו התוצאה המתבקשת על רקע הפרשנות הזהירה והמצמצמת שיש ליתן להוראת הבטלות שבסעיף 8(ב) לחוק הירושה – בהינתן המגבלה המשמעותית שבהוראה זו על חופש החוזים, ועל חירותו של הפרט להתחייב לגבי קניינו כראות עיניו (ראו והשוו: פס"ד נחשון בפיסקה 19 לפסק דינה של כב' השופטת ענת ברון).
46. לא שוכנעתי כי במקרה דנא נערכה העסקה במקרקעין לצורך הברחת המקרקעין מיורש עתידי (כנטען על ידי י' בסעיף 41 לסיכומיה). ראשית, פסק הדין שאוזכר (תמ"ש (ראשל"צ) 57626-11-11 א.י.א נ' ג.א [פורסם בנבו] (6.9.18) ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה בראשל"צ ומכאן כי אינו הלכה מחייבת או מנחה. שנית, נסיבות המקרה שם היו קיצוניות ומיוחדות. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הוכח בפניו חוסר תום לב של ממש בפעולות המכר והתשלום בין הנתבעים, פעולות שאינן הגונות ואינן מוסריות אשר אף עולות כדי פגיעה בתקנת הציבור. בענייננו, כמפורט לעיל, בניגוד לנסיבות בפסק הדין שאוזכר, לא רק שלא דובר על נסיבות קיצוניות כי אם גם לא קיימת כל הגבלה על זכות המנוחה להעביר את הזכויות בדירה, בהתאם לסעיף 8 לצוואה המשותפת, כפי שבואר לעיל.
47. בטרם חתימה ייאמר כי לא נעלמו מעיני טענותיהם הנוספות של הצדדים. ואולם, לא מצאתי לנכון לפרט את מלוא הטענות שהועלו על ידי הצדדים, שכן לטעמי, די במה שפורט לעיל, כדי לבסס את התוצאה אליה הגעתי.
סוף דבר:
48. אשר על כן, הנני קובעת כדלקמן:
א. הבקשה לקיום צוואת המנוחה המאוחרת מיום 7.6.12 (ת"ע 55433-07-19)- מתקבלת.
ב. הנני מורה על קיומה של הצוואה המאוחרת מיום 7.6.12. מ' רשאי להגיש צו פורמלי לחתימה.
ג. ההתנגדות לקיום הצוואה המאוחרת (ת"ע 6795-10-19)- נדחית.
ד. הבקשה לקיום צוואה מיום 16.2.05 (ת"ע 55456-07-19)- נדחית.
ה. ההתנגדות לקיום הצוואה מיום 16.2.05 (ת"ע 55443-07-19)- מתקבלת.
ו. התביעה ההצהרתית (תמ"ש 19043-03-21)- נדחית לאור הטעמים אשר פורטו בפסק הדין.
ז. לאור התוצאה, הנני מחייבת את י' בהוצאותיו של מ', בסך כולל של 10,000 ₪, אשר ישולמו תוך 45 יום וממועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד לתשלום המלא בפועל.
ח. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה, תיקוני עריכה והגהה.