בית משפט השלום בפתח תקווה
ת"א 14839-05-20 תל"י -חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלויזיה בישראל בע"מ נ' עיריית פתח תקווה
תיק חיצוני:
לפני כבוד השופט נחום שטרנליכט
בעניין:-תל"י – חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בישראל בע"מ-
-ע"י ב"כ עוה"ד-עידו חיטמן ונוהר הדר-התובעת
–
נ ג ד
עיריית פתח תקוה-
-ע"י ב"כ עוה"ד-אבינועם פרץ ואיל לוי-הנתבעת¬
פסק דין
1. רקע כללי:
התובעת עותרת בתיק זה לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק בסך כולל של 300,000 ₪ בגין שלוש הפרות של זכויות יוצרים. כמו כן, עותרת התובעת למתן צו מניעה קבוע, שיאסור על הנתבעת שימוש ביצירה מהרפרטואר של התובעת עד לרכישת רשיון גורף לשימוש ביצירות התובעת.
2. תמצית טענות התובעת:
התובעת הינה תאגיד המייצג את התסריטאים והבמאים בישראל, לשם ניהול משותף של זכויות היוצרים של יצירותיהם בתחום התסריטאות והבימוי (להלן - התובעת או תל"י). רפרטואר היצירות, שזכויות היוצרים בהן מנוהלות על-ידי התובעת כולל כל יצירת תסריט ו/או בימוי ישראלית, לרבות: סרטים, סדרות, תוכניות וקליפים. התובעת גובה עבור חבריה תמלוגים עבור זכויות היוצרים בגין השימושים השונים ביצירותיהם.
לטענת התובעת, חבריה העבירו אליה את זכויות הביצוע בפומבי, ההשכרה, ההעמדה לרשות הציבור וזכויות השידור ביצירות, בין היתר, לצורך ניהולן ואכיפת השימוש בהן. בהתאם, היא מעניקה רישיונות בזכויות אלה לצדדים שלישיים, גובה תמלוגים עבור השימושים ביצירות בתחומי מדינת ישראל ומחלקת אותם בין חבריה.
3. התובעת פועלת על-פי תנאים לפעילות, שאושרו בפסק דינו של בית הדין להגבלים עסקיים מיום 29.5.2016 בה"ע 43907-08-13. בפסק דין זה הובהר, בין היתר, כי היוצרים שומרים בידיהם את הזכויות בכל הנוגע לקבלת תמלוגים ממשתמשים שונים ביצירות שנעשה בהן שימוש בדמות ביצוע פומבי, שידור, השכרה או העמדה לרשות הציבור, וכי הם מסמיכים את התובעת לגבות עבורם תמלוגים (להלן - תנאי הממונה).
4. ביום התקיימה 10.2.15 פגישה בהשתתפות נציגי הנתבעת ויועציה המשפטיים של התובעת במטרה לקדם הענקת רישיון גורף לתובעת לשימוש ברפרטואר. בהמשך לפגישה זו שלחה התובעת לנתבעת ביום 14.9.16 פנייה להסדרת הרישיון הגורף לשימוש ברפרטואר תל"י. כל זאת בהתאם לתנאי הממונה. דמי הרישיון השנתיים, שנדרשה הנתבעת לשלם עמדו על סך 73,366 ₪, שחושבו לפי מכפלה של סך התושבים בעיר בסכום של 0.318 ₪. פניית התובעת בעניין זה צורפה כנספח ד לכתב התביעה.
במסגרת תשובת הנתבעת מיום 3.11.16 בקשה הנתבעת לקבל פירוט של רכיבי סכום התשלום המבוקש. כמו כן, הנתתבעת ביקשה פירוט של הבסיס לדרישת התשלום. התשובה צורפה כנספח ה לכתב התביעה.
במסגרת המענה של התובעת מיום 14.11.16, נספח ו לכתב התביעה, הסבירה האחרונה את פעילותה וכן את הדרישה לתשלום תמלוגים, לרבות פרטי אופן חישוב גובה דמי הרישיון הנדרשים מהנתבעת. התשובה צורפה כנספח ו לכתב התביעה. התובעת שבה וחזרה על הצעתה להיפגש עם נציגי העירייה בכדי להסדיר בהסכמה את מתן הרישיון הגורף ותשלום דמי השימוש בעדו.
ביום 13.11.18 וביום 17.12.18 שלחה התובעת לנתבעת פניות חוזרות בקשר עם דרישתה לעיל, נספחים ז ו-ח לכתב התביעה. במסגרת תשובת העירייה מיום 23.12.18, נספח ט לכתב התביעה, נמסר כי הפנייה "הועברה לבדיקה של הגורמים הרלוונטיים ונשיבך בהקדם". פנייה נוספת מטעם התובעת לנתבעת לצורך הסדרת רישיון השימוש נשלחה ביום 26.11.19, והעתקה צורף כנספח י לכתב התביעה.
חרף זאת שהתקיימו פגישות בין יועציה המשפטיים של התובעת לבין הגורמים הרלוונטיים בנתבעת, וחרף הבטחות האחרונה כי היא תבחן את דרישתה של התובעת להסדרת רישיון השימוש - היא לא פעלה בשום צורה להסדרת הרישיון. כך, יוצא שבחלוף שנים ממועד פנייתה הראשונה של התובעת לנתבעת, הנתבעת עודנה עושה שימוש מפר בזכויות היוצרים של חברי התובעת. כל זאת מבלי שהיא משלמת דבר בעד השימוש.
5. קשה מכך, לאור פניותיה הרבות, הפצרותיה והסבריה של התובעת, ברור לגמרי שהנתבעת מפרה ביודעין את חובתה שבדין לשלם לתובעת דמי רישיון בעד שימוש ביצירות מהרפרטואר של תל"י. לשם המחשה הפנתה התובעת לשלוש דוגמאות להפרה ביודעין של זכויות היוצרים של חברי תל"י:
(א) הקרנת הסרט הישראלי "פלאפל אטומי" במהלך חודש 12/2018 במרכז הנוער בעיר;
(ב) הקרנת הסרט הישראלי "סיבת המוות" ביום 7.7.19 באודיטוריום קריית המוזיאונים;
(ג) הקרנת הסרט הישראלי "שומרת נגיעה" ביום 21.7.19 גם כן באודיטוריום קריית המוזיאונים.
בעניין עיתוי ההקרנות הנ"ל בקשה התובעת לחדד, כי ההפרה הראשונה נעשתה לאחר שליחת הפנייה השנייה לעירייה, כמפורט לעיל. ההפרה השנייה וההפרה השלישית נעשו אף לאחר שליחת הפנייה השלישית לנתבעת.
בהתאם לסעיף 7.6 לתנאי הממונה, במצב הדברים המתואר לעיל - כאשר לאחר שליחת שלושת הפניות לעירייה טרם הוסדר רישיון השימוש ביצירות מהרפרטואר של התובעת - רשאית האחרונה לתבוע כל סעד העומד על-פי דין לזכותו של נפגע מהפרת זכויות יוצרים, לרבות תביעה לפיצוי סטטוטורי בהתאם לסעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן - חוק זכות יוצרים).
6. במסגרת התביעה דנן עותרת התובעת לשני סעדים - פיצוי ללא הוכחת נזק ומתן צו מניעה. כל זאת על רקע טענתה של התובעת, ולפיה הנתבעת הפרה זכות יוצרים בכך שהקרינה שלושה סרטים במועדים שונים במהלך החודשים 12/2018
ו-7/2019 מתוך הרפרטואר של התובעת מבלי שהיה בידיה רישיון שימוש, אותו היה על התובעת לרכוש בהתאם לחוק הקולנוע, תשנ"ט-1999 (להלן - חוק הקולנוע) ובהתאם לתנאי הממונה.
סכום הסעד הכספי הועמד על-סך של 300,000 ₪ - לפי חישוב של הפיצוי המקסימלי בגין הפרה. כמו כן, עתרה התובעת לחיוב הנתבעת להימנע מכל שימוש באיזו מן היצירות שברפרטואר של התובעת. זאת מכח הסמכות המוקנית בהוראות סעיף 53 לחוק זכות יוצרים, וזאת עד לרכישת רישיון גורף לשימוש ביצירות התובעת.
7. תמצית טענות הנתבעת:
בראשית טיעוניה העלתה הנתבעת טענות מקדמיות ובהן: דחיית התביעה בשל העדר עילה נוכח זאת שהתובעת לא הציגה אישור כלשהו של מי מבעלי הזכויות על העברת זכויות היוצרים לרשות ובעלות התובעת, כאשר הצורך לדון בטענה זו התייתר נוכח הצגת האישורים המתאימים ע"י התובעת, כמפורט להלן. כמו כן ביקשה הנתבעת דחייתה של התביעה על הסף בשל אי צירוף צדדים, וזאת בהתבסס על הוראות סעיף 54(ב) לחוק זכות יוצרים.
8. לגופו של עניין, נטען כי מהוראות סעיף 47 לחוק זכות יוצרים עולה, שהפרת זכויות יוצרים תהא רק בהתקיימותם של שלושה תנאים;
• עשיית פעולה המנויה בסעיף 11 לחוק זכות יוצרים;
• העדר הרשאה מבעל זכות היוצרים לביצוע הפעולה;
• העדר היתר לביצוע הפעולה המפרה לפי הוראות פרק ד' לחוק זכות יוצרים.
ביחס לשלושת הסרטים נשוא התביעה טענה הנתבעת, כי התובעת לא ביצעה כל פעולה מאלו ההמנויות בסעיף 11 לחוק זכות יוצרים. ביחס לסרטים "סיבת המוות" ו-"שומרת נגיעה" הודגש, כי בעלי זכויות היוצרים של סרטים אלה הסכימו להקרנתם, הוזמנו אליהם, הרצו ובסופו של דבר קיבלו תשלום עבור השימוש וההזמנה שביצעה הנתבעת.
9. לחילופין נטען, כי המדובר ב-"שימוש הוגן" כמשמעותו של מונח זה בסעיף 19 לחוק זכות יוצרים, כשהנתבעת עמדה בשני התנאים המצטברים הנדרשים שם –
• "מטרה" בהתאם להוראות סעיף 19(א);
• "הוגנות" בהתאם להוראות סעיף 19(ב).
במקרה דנן, הנתבעת עמדה בשני התנאים הנדרשים, שכן מטרת השימוש בסרטים שהוקרנו ע"י הנתבעת היתה בעלת ערך חברתי, כאשר השימוש שעשתה הנתבעת ביצירות אינו שימוש מסחרי כלל, ולא הניב לנתבעת רווחים כלשהם.
ברור שאין בהקרנת הסרטים באופן חד פעמי ולמטרות חברתיות על-ידי העירייה כדי להשפיע על ערכם של הסרטים ועל השוק הפוטנציאלי שלהם.
10. הערות דיוניות
בישיבת קדם המשפט מיום 20.10.21, חידדו הצדדים את טענותיהם. בהחלטתי מאותו מועד נאמר:
"שתיים הן נקודות המחלוקות המרכזיות. האחת, מי הוא בעל זכויות היוצרים בסרטים. האם באמת במאי הסרטים העביר זכויותיו לתובעת, ובכך הפקיע את יכולתו להסכים לעקרונות (נראה שצ"ל: "עקרונית" – נ"ש) להקרנות פומביות של הסרטים או איזה מהם. השנייה, מהם גבולות השימוש ההוגן המותר, והאם הקרנת הסרטים או איזה מהם על ידי הנתבעת היוותה שימוש הוגן.
ראשית, יש לבחון את שאלת הבעלות וזכויות היוצר. לכתב התביעה לא צורף כתב העברה חתום בנוגע לאיזה מן הסרטים מושא תיק זה. משכך, לא ברורה שאלת מעמד התובעת וזכותה לתבוע תביעה זו שבפניי, וזאת לנוכח הוראות סעיף 54 לחוק זכויות יוצרים. המדובר במסמך מהותי, ששומה היה על הנתבעת לצרפו כבר בשלב זה.
אשר על כן, תמציא התובעת בתוך 14 יום מהיום עותק חתום של כל כתבי ההעברה הנוגעים לתיק זה ולסעדים הנתבעים במסגרתו, עם עותק במישרין לב"כ הנתבעת.
11. במסגרת הודעתה של התובעת מיום 27.10.21 צורפו שלושה הסכמים, כתבי העברה, שנערכו עם במאים/תסריטאים/יוצרים של שלושת הסרטים הנדונים.
במסגרת תגובת הנתבעת להודעה הנ"ל ונספחיה נטען ע"י הנתבעת - בין היתר - כי כתבי ההעברה לא הביאו להתפרקות היוצרים מזכויותיהם אלא רק מאפשרים גבייה על-ידי התובעת מקום בו הופרו זכויות היוצרים. מאחר שמנוסחי כתבי ההעברה אין מדובר ברישיון שאינו ייחודי, מתחזקת לשיטת הנתבעת טענתה, ולפיה התביעה הוגשה בניגוד להוראות חוק זכות יוצרים, אשר קובע מפורשות, כי מקום בו נטען שהופרו זכויות היוצרים ביחס ליצירות אלה חובתה של התובעת היתה לצרף כצדדים להליך את היוצרים המקוריים, הבמאים והתסריטאים של היצירות.
משלא הגיעו הצדדים להסכמה, ולנוכח הקיטוב בין עמדותיהם הוריתי בהחלטתי מיום 6.12.21 על הגשת ראיות הצדדים.
12. במסגרת ישיבת ההוכחות בתיק העידו מטעם התובעת גב' אופירה לובניצקי-סופז'ניק, מנכ"לית התובעת (להלן – אופירה), ומר אבי שמש, משמש יועץ התובעת, ששימש בעברו כמנכ"ל התובעת ויו"ר הדירקטוריון שלה (להלן – אבי). מטעם הנתבעת העיד מר ירון רוטנברג, אשר שימש בזמנים הרלוונטיים כמפיק "סדרת סינמטק" מטעם מינהל התרבות של הנתבעת (להלן – ירון), ומר גיא אליהו, ששימש בזמנים הרלוונטיים כמנהל אגף הנוער של הנתבעת (להלן – גיא).
13. דיון והכרעה:
מספר שאלות עיקריות טענות בחינה במקרה זה לצורך הכרעה בזכאותה הנטענת של התובעת לסעדים להם עתרה - פיצוי ללא הוכחת נזק וצו המניעה - על רקע טענתה של התובעת, ולפיה הנתבעת הפרה זכות יוצרים, בהקרינה שלושה סרטים מתוך הרפרטואר של התובעת:
• הראשונה – הכרעה בטענה המקדמית של התובעת, ולפיה מקום בו לא צורפו בעלי הזכויות היוצרים כתובעים דין התביעה להידחות על הסף;
• השנייה - ככל שמי משלושת יוצרי הסרטים שהוקרנו הסכים ו/או היה נוכח בעת ההקרנה, האם יש בכך כדי לאיין את זכות התביעה של התובעת;
• השלישית - האם עומדת לנתבעת הגנה של "שימוש הוגן" לגבי אי אלו מהקרנות הסרטים;
• הרביעית - שאלת ההיעתרות לסעדים שהתבקשו, דיון שמטבע הדברים יהיה רלוונטי בהתאם להכרעה בשאלות הקודמות.
אדון בשאלות אלו על פי סדרן:
14. האם אי צירוף במאי/תסריטאי/יוצרי הסרטים כתובעים מצדיק את דחיית התביעה?
עסקינן כאמור בעילת תביעה המתבססת על שלוש הקרנות של סרטים שנערכו על-ידי יוצרים שונים, כמפורט לעיל. אין הנתבעת חולקת על ביצוע ההקרנות הנטענות. אין גם טענה מצידה של הנתבעת, כי קיבלה אישור מהנתבעת לביצוע הקרנות אלו או איזו מהן.
15. התובעת פועלת על-פי תנאי הממונה, שאושרו על ידי בית הדין להגבלים עסקיים בה"ע 43907-08-13, ואשר צורפו כנספח ב לתצהיר עדותה של אופירה. באותו פסק דין, כחלק מאישור תנאי פעילותה של תל"י, הובהר שהיוצרים חברי תל"י שומרים בידיהם את הזכויות, בכל הנוגע לקבלת תמלוגים ממשתמשים שונים ביצירות, אשר מבצעים ביצוע פומבי, שידור, השכרה או העמדה לרשות הציבור של היצירות.
עיון בהסכמי העברת הזכויות, שהוגשו במצורף להודעת התובעת מיום 27.10.21 וכנספחים ט"ו, ט"ז ו-י"ז לתצהיר עדוץה של אופירה, מעלה כי הסכמים כאלה נחתמו עם כל אחד מיוצרי/במאי/תסריטאי הסרטים הנ"ל עובר למועדי ההקרנה של כל אחד מהסרטים, שבגינה הוגשה תביעה זו.
בסעיף 1 לכל אחד מההסכמים הוגדרו "הזכויות המועברות" כ-"זכויות הביצוע הפומבי, זכויות השידור, זכויות ההשכרה וזכויות ההעמדה לרשות הציבור..." בישראל באמצעות אמצעי מימוש שונים ובכל מדיה ושיטת שידור קיימת.
בכל אחד מההסכמים יש בנמצא גם סעיף אודות העברת הזכויות ביחס לתסריטים ובימוי לתובעת למשך תקופת ההסכם ואשר ישמשו "לגבייה ולקבלה של תמלוגים" בגין הביצוע הפומבי ו/או השידור ו/או ההשכרה ו/או ההעמדה לרשות הציבור לגבי התסריטים והבימוי הקיימים או העתידיים, סעיף 2.1.
16. נפסק בעבר, כי העברת הזכויות מכח ההסכם הנ"ל מביאה לידי כך שהתובעת למעשה "נכנסת בנעליהם" של התסריטאים והבמאים. כך נאמר בעניין זה בת"א(מחוזי-ת"א)17997-05-17, תל"י - חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בישראל בע"מ נ' אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים, ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ, ניתן ביום 12.2.18, בסעיף 29 לפסה"ד:
"משקבעתי כי היוצרים, חברי תל"י, מחזיקים בידיהם את הזכות לגביית תמלוגים, ובהינתן הסכם העברת הזכויות שבין חברי תל"י, התסריטאים והבמאים, לבין תל"י, מועברות הזכויות של חברי תל"י לתל"י והיא זו שנכנסת בנעליהם, לצורך גביית תמלוגים עבור חבריה.
לעניין זה, נקבע במפורש בסעיף 2.2 להסכם הנ"ל כי לתל"י הזכות לגבות את חלקו של היוצר בגמול הקלטת הריקה – בזו הלשון:
'היוצר מעביר בזאת לתל"י למשך תקופת הסכם זה את הזכות לגבות את חלק היוצר בגמול היוצרים, מכל רשות ממשלתית ו/או תאגיד ו/או גוף אחר'
מכאן, ניתן להסיק כי תל"י פועלת כנאמן עבור חבריה, לגביית תמלוגים בגין זכויות יוצרים של חבריה ... ".
ערעור שהוגש על פסק הדין הנ"ל לבית המשפט העליון, ונדון בע"א 2401/18, נדחה בפסק דין שניתן ביום 28.3.19.
17. הנתבעת בסעיפים 11-13 לכתב סיכום טענותיה מפנה לכמה אסמכתאות לעניין החובה לצרף כל מי שזכאי לתבוע בגין הזכות. עיון באותן אסמכתאות מעלה, כי רובן ככולן עוסקות בשאלת חובת הצירוף ע"י מי שהינו בעל רישיון. תכלית הצירוף של "בעל הזכויות" הינה לשם מניעה חשיפתו של הנתבע לתביעה נוספת. ברי כי במקרה דנן חשש זה לא מתקיים, שכן, כאמור לעיל, הזכויות של היוצרים הועברו לתובעת. כפועל יוצא מכך רק היא יכולה להיות בעלת דין בתביעה נגד מפירי הזכות.
לפיכך דין טענת הנתבעת בעניין זה להידחות.
18. ככל שמי מיוצרי הסרטים שהוקרנו הסכים ו/או היה נוכח במעמד ההקרנה - האם יש בכך כדי לאיין את זכות התביעה של התובעת?
טענת הגנה זו, שהעלתה הנתבעת, התמקדה בנוכחות של חלק מהיוצרים בשתי הקרנות, ההקרנה של הסרט "סיבת המוות" שם נכח במאי הסרט, רמי כץ, וההקרנה של הסרט"שומרת נגיעה" שם נכחה יוצרת הסרט, ליאת דאודי. נטען ע"י הנתבעת , כי בסיום הקרנת כל אחד מן הסרטים הללו התקיימה בין אותם יוצרים לצופים "שיחת עומק" (סעיפים 3 ו-4 לתצהיר עדותו של ירון). עוד נטען, כי בוצעו מבעוד מועד "כל התיאומים" מול הבמאי והיוצרת והתקבל מראש אישורם המפורש, הן להקרנה והן לקיום השיחות לאחריהן.
19. בסעיף 33 לכתב ההגנה אף נטען, כי יוצרי אותם סרטים קיבלו תשלום "עבור השימוש וההזמנה שביצעה העירייה", אך טענה זו לתשלום ישיר ליוצרים לא הועלתה באופן מפורש בתצהירי העדות של עדי הנתבעת.
בעדותו בפני העיד ירון, כי בפנייה ליוצרים נאמר לו על-ידי האחרונים "מה הם תנאי התשלום" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 34-35). הוא העיד עוד, ביחס לבמאי רמי כץ, כי סוכם עימו על תשלום (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 6). עוד אמר ירון בעדותו בפני (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 17-29):
"ש. הוא נתן לך אישור בכתב ?
ת. היה הסכם בכתב בין מישהי מאגף הנוער נדמה לי של העירייה שקוראים לה מלי, לבין הבמאים שהם חתם על ההסכם במסגרתו הוא הסכים להקרנה.
ש. איפה ההסכם ?
ת. לא יודע
ש. איפה זה כתוב בכתבי הטענות שלך / בתצהיר ?
ת. אני התבקשתי למסור את הדברים האלה, חשבתי שההסכם... הוא היה ביוזמה שלהם הוא לא קשור אליי
ש. מי זה שלהם ?
ת. מלי אז עבדה במסגרת אגף התרבות בעיריית פ"ת
ש. אתה יודע אם רמי כץ אישר לך גם בשם אסף לפיד לעשות שימוש בסרט ?
ת. הוא אישר בשמו ואני יודע שברגע שמלי שלחה לי את הטענות האלה, הוא התעמת עם טלי ובא אליה בטענות שהם פוגעים לו בפרנסה.
ש. איפה הטענה הזו מופיעה בתצהירך ?
ת. אני לא חשבתי שזה...".
המדובר בטענה שלא בא זכרה בתצהיר העדות של ירון, והיא עלתה רק בעדותו בפני. אותו הסכם נטען לא הוצג בפני. כך גם לא זומנה לעדות מלי, עובדת אגף הנוער, כדי לאשר את הטענות. גם באשר לתשלומים הנטענים לא הציגה הנתבעת אסמכתא כלשהי לטענה. די בכך כדי לדחות טענות אלו בדבר קיומו של הסכם בכתב והעברת תשלום ליוצרי הסרטים.
20. גם אם אצא מנקודת הנחה, שהתשלום הנטען אכן הועבר, לא מן הנמנע, כי אותו תשלום היה בגין ההרצאה, שקיים אותו יוצר בסיום ההקרנה ולא כתשלום ישיר וכתמלוגים עבור ההקרנה וזכויות היוצרים בסרט.
יתירה מכך, אין מחלוקת, שפניותיה של התובעת לנתבעת בעניין הסדרת השימוש ברפרטואר, כמפורט לעיל, נעשו כולן לפני ההקרנות של הסרטים. במצב דברים זה נראה, כי היה על הנתבעת להימנע מביצוע אותן הקרנות של הסרטים עד שהעניין יובהר באופן סופי. הדברים נכונים ביתר שאת בשעה שתשובת העירייה מיום 3.11.16, נספח ה לכתב התביעה, הייתה באמצעות הלשכה המשפטית, ועל פי האמור באותה תשובה, העתקיה הועברו לגורמים הבכירים במינהל התרבות של הנתבעת. זאת ועוד, כלל לא נטען ע"י הנתבעת, כי בעת שהגיעה להסכמות הנטענות עם יוצרי הסרטים הוזכר עניינה של התובעת ופניותיה בעניין הסדרת השימוש בזכויות היצרים באותם סרטים.
21. מסקנת הדברים הינה, שגם אם היה עולה בידי הנתבעת להוכיח, נטל שהנתבעת לא עמדה בו, שהבמאי של הסרט "סיבת המוות" והיוצרת של הסרט "שומרת נגיעה" נכחו בעת ההקרנות, ואף ניהלו שיחות עם הצופים בסיומן, ואף קיבלו תשלום בגין כך, אין בכך לאיין את זכות התביעה של התובעת כבעלת הזכות הבלעדית לקבלת התמלוגים, ורק מולה היה על הנתבעת להסדיר את זכות ההקרנה של היצירות עובר להקרנות נשוא התביעה. לנוכח פניותיה של התובעת לנתבעת בעניין זה, כמפורט לעיל, הנתבעת ידעה על כך מראש, ולא עשתה דבר בעניין זה.
22. האם עומדת לנתבעת הגנה של "שימוש הוגן" לגבי אי אלו מהקרנות הסרטים?
כאמור לעיל, הנתבעת טענה, כי המדובר ב"שימוש הוגן", כמשמעותו של מונח זה בסעיף 19 לחוק זכות יוצרים.
בחוק זכות יוצרים נקבע:
"18. על אף הוראות סעיף 11, עשיית הפעולות המפורטות
בסעיפים 19 עד 30 מותרת בתנאים המפורטים באותם סעיפים ולשם השגת המטרות המפורטות בהם, אף בלא קבלת רשות מבעל זכות היוצרים ובלא תשלום תמורה, ולעניין הפעולות המפורטות בסעיף 32 – בתמורה ובהתאם להוראות אותו סעיף.
19. (א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.
(ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:
(1) מטרת השימוש ואופיו;
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.
(ג) השר רשאי לקבוע תנאים שבהתקיימם ייחשב שימוש לשימוש הוגן".
על מנת, ששימוש ביצירה יחסה תחת כנפי ההגנה האמורה בסעיף 19 לחוק זכות יוצרים על המשתמש להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים – מטרה והוגנות. על השימוש ביצירה להיות לשם אחת מהמטרות הקבועות בסעיף או מטרה "כגון" אותן מטרות. המחוקק קבע, כי ישנן מטרות שאינן יכולות להכשיר את השימוש ביצירה, ללא צורך בהמשך בחינת יתר מבחני ההוגנות. בהנחה שהשימוש הוא למטרה מתאימה, יש לבחון את הוגנותו על יסוד השיקולים המנויים בס"ק ב ושיקולים נוספים.
23. בע"א 9183/09, The Football Association Premier League Limited נ' פלוני, ניתן ביום 17.8.22, בסעיף 17 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה ריבלין, נאמר:
"דוקטרינת השימוש ההוגן נועדה לאפשר את קיומם של שימושים מסוימים, הנתפסים כרצויים מבחינת התכלית החברתית שהם משרתים – וזאת אף אם מדובר בהפרה של זכות יוצרים. למעשה, דוקטרינה זו מאפשרת, במקרים המתאימים לכך, לאזן בין התכליות השונות של דיני זכויות היוצרים – השאיפה להעניק תמריץ להפקת יצירות חדשות, כמו גם הרצון להעשיר את המרחב הציבורי במגוון של יצירות ... יש הסבורים כי השימוש ההוגן אף מאפשר למנוע יישום ''נוקשה' של מבחני ההפרה בזכויות יוצרים במקרים שבהם קביעה של הפרה אינה צודקת כלפי המשתמש 'המפר' ואינה מוצדקת מבחינתו של היוצר שביצירתו נעשה השימוש' ... לפי גישה נוספת, השימוש ההוגן מוצדק מקום בו עלויות העסקה הכרוכות באיתור בעל זכות היוצרים ימנעו שימוש מסוים, אף שהוא רצוי מבחינה חברתית. לפי תפיסה זו, במצב כזה יש לאפשר את השימוש בלא היתר מבעל הזכות, בכדי לאפשר ניצול יעיל של היצירה".
כב' המשנה לנשיאה מונה בדבריו שלוש תכליות, העומדות ביסוד דוקטרינת השימוש ההוגן. האחת, רצון לאזן בן השאיפה להעניק תמריץ להפקתן של יצירות חדשות, והעשרת המרחב הציבורי עקב כך, ובין הרצון לאפשר שימושים מסוימים, הנתפסים כרצויים – ואולי אף נחוצים - מבחינה חברתית. השניה, מניעת יישום "'נוקשה" של מבחני ההפרה בזכויות יוצרים, וזאת במקרים שחיוב תשלום בגין "הפרה" אינו צודק, לא כלפי מפר הזכות ולא כלפי בעל הזכות. השלישית, מציאת פתרון הולם למקרים בהם עלות איתורו של בעל הזכות ימנעו שימוש רצוי חברתית ביצירה.
סבורני, כי לא יהיה מי שיחלוק על כך, כי ככל שמדובר בתכלית השלישית, יהיה מקום לעשות שימוש מוגבל לצורך תכלית זו, כאשר השימוש, ככל שיהיה רצוי חברתית, מהווה פגיעה בזכות קניינו של בעל הזכות, וכל זאת רק מחמת העלות הכרוכה באיתורו.
יחד עם זאת ברור, גם לנוכח התכליות האחרות, כי בדוקטרינת השימוש ההוגן יש כדי להגמיש ולצמצם את זכותו של בעל זכות היוצרים, ועל כן יש להשתמש בה בזהירות, וזאת כמו במקרים אחרים של פגיעה בזכות קניין של אדם לתכלית חברתית, חשובה ככל שתהיה. זאת בשעה שזכות הקניין היא זכות חוקתית, כאמור בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
24. בע"א 3425/17, Societe des Produits Nestle נ' אספרסו קלאב בע"מ, ניתן ביום 7.8.19, בסעיף 21 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) הנדל, נאמר:
"הסעיף קובע כי שימוש הוגן ביצירה צריך לעמוד בשני תנאים מצטברים – מטרה והוגנות. הראשון, עליו להיות לשם אחת מהמטרות הקבועות בסעיף או מטרה 'כגון' אותן מטרות. במילים אחרות, המחוקק קבע כי ישנן מטרות שאינן יכולות להכשיר את השימוש ביצירה, ללא צורך בהמשך בחינת יתר מבחני ההוגנות. השני, ובהנחה שהשימוש הוא למטרה מתאימה, יש לבחון את הוגנותו על יסוד השיקולים המנויים בסעיף ושיקולים נוספים. השיקול הראשון ברשימת מבחני ההוגנות הוא מטרת השימוש, כך שסוגיית המטרה מנויה פעמים במסגרת הסעיף ומתעוררת שאלת תפקידה במסגרת כל אחד מתתי הסעיפים. יש שביקשו להסיק כי כיום – ולנוכח המילה 'כגון', ההופכת את רשימת המטרות לפתוחה – יש לבחון את הוגנות השימוש רק לפי מבחני ההוגנות, כך שמטרת השימוש תהיה רק נתון עזר אחד מבין כמה במסגרת ההכרעה, ולא תנאי סף ... ברם, לשון סעיף 19(א) אינה מאפשרת לוותר על מבחן המטרה כמבחן סף עצמאי. לכן כאשר מדובר בהעתקה 'פשוטה', כגון העתקה מלאה של יצירה ושימוש בה באופן מסחרי, בדומה לאופן השימוש ביצירה המקורית – כלל לא נחצה מבחן הסף, ואין צורך להוסיף ולבחון את יתר מבחני העזר. זה המצב גם כאשר השימוש ביצירה הוא לתכלית המנוגדת בעליל לדוגמאות הנקובות בחוק, ושאינה כרוכה על פני הדברים בערך חברתי ממשי. המכנה המשותף לדוגמאות אלה הוא שימוש בעל ערך מבחינה חברתית. החיפוש אחר מכנה משותף זה חיוני הוא, לנוכח הוספת המילה 'כגון' – מונח מרחיב – לצד רשימת הדוגמאות".
מבחנים שונים הוצגו בפסיקה לעניין בחינת היותו של השימוש שימוש הוגן. ככל שמדובר בשימוש מסחרי, תיגבר הנטיה, שלא להכיר בו כשימוש מסחרי (ע"א 8117/03, ענבר נ' יעקב, ניתן ביום 16.1.06, בסעיף 23 לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) נאור; ע"א 9183/09 הנ"ל, בסעיף 20 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה ריבלין). ככל שמדובר בשימוש ביצירה, שמוציא בסופו של יום מוצר חדש, תיגבר הנטיה להכיר בו כשימוש הוגן, וכן להיפך, והכל תוך התחשבות בשאר הפרמטרים (ע"א 9183/09, הנ"ל). ככול שהשימוש המפר ביצירה מתחרה ביצירה המוגנת ופוגע בשוק הפוטנציאלי שלה, קטנה ההצדקה להכיר בשימוש כ"הוגן'" (ע"א 9183/09 הנ"ל).
25. עתה נפנה מן הכלל אל הפרט. עסקינן, כאמור, בשלוש הקרנות של סרטים - האחד שהוקרן במרכז נוער ושני סרטים נוספים, שעולה כי הינם בעלי אופי דוקומנטרי, שהוקרנו באודיטוריום.
מעיון בפרסום הרלוונטי הקשור לסרט "פלאפל אטומי", נספח יא לתצהיר עדותה של אופירה, עולה שהסרט הוקרן ב-"מרכז הנוער", כאשר צוין באותו פרסום, שלאחר ההקרנה הכינו בני הנוער פלאפל וקיימו דיון בנושא הסרט ומהותו. על אופי ותכלית ההקרנה עמד גם גיא, ששימש כאמור באותה עת כמנהל אגף הנוער. הוא ציין, בין היתר, כי לא היה מדובר בהקרנה מוסדרת, אלא החלטה של מנהל מרכז הנוער, ומספר הצופים באותה הקרנה לא עלה על עשרה בני נוער (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 1-5). נראה, איפוא, כי מדובר בחלק מפעילות חברתית, שמקיימת הנתבעת עבור בני הנוער באותה שכונה שם בוצעה ההקרנה. אין ספק, כי מדובר בהקרנה, אשר בוצעה לשם השגת תכלית חברתית חשובה. לנוכח כמות הצופים, המדובר בחשיפה מינימאלית של היצירה, שלא הופק ממנה רווח כלכלי כלשהו. משהוקרן הסרט במלואו, קרוב לודאי שאיש מאנשי הנתבעת לא נטל לעצמו קרדיט על אותה יצירה, הסרט שהוקרן. ממילא גם לא נפגע הקרדיט של יוצרי היצירה. ביצוע ההקרנה בפני כמה בני נוער אין בה כדי לפגוע בשוק הפוטנציאלי של היצירה.
לעניין זה יפים הדברים, שנאמרו ע"י כב' השופטת בן אליעזר בת"א(ראשל"צ)
24465-09-21, פלאש 90 בע"מ נ' הילמן, ניתן ביום 17.8.22, בסעיף 16 לפסה"ד:
"שיקול זה פורש בפסיקה ככולל שני פרמטרים עיקריים: אופיו המסחרי של השימוש, להבדיל משימוש שלא למטרות רווח; ותרומתו של השימוש לקידום ערכים חשובים בחברה".
נראה, כי במקרה דנן, ומשמדובר בשימוש שלא למטרת רווח, שנועד לשם קידום ערכים חברתיים, עומד השימוש במבחן ההוגנות, האמור בסעיף 19(ב)(1) לחוק זכות יוצרים. זאת במיוחד לנוכח החשיפה המזערית של היצירה בפני קהל מזערי.
26. שונים הם פני הדברים באשר להקרנה של שני הסרטים האחרים - "סיבת המוות" ו-"שומרת נגיעה". כעולה מהפרסומים הרלוונטיים להקרנות אלה, הן נערכו באודיטוריום של העירייה במסגרת תכנית הקשורה ל-"תרבות ובילויים" וחלק מסדרת הקרנות יזומה שנקראה "סדרת סינמטק". ההקרנה הייתה פתוחה לקהל יעד רחב, והעירייה גבתה תשלום של 30 ₪ בגין הכניסה (נספחים יב ו-יג לתצהיר עדותה של אופירה) הדברים אושרו ע"י ירון, עד הנתבעת, בעדותו בפני (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 9-14).
בנסיבות אלה, נראה כי יש לדחות את טענות הנתבעות להיותן של ההקרנות של שני סרטים אלו "שימוש הוגן". המדובר בהקרנה מסחרית, שבמסגרתה גבתה הנתבעת מהמשתתפים דמי כניסה. הציבור הרחב בכללותו הוזמן לאירוע, והוא היה מיועד לקהל צופים גדול. הקרנה שכזו מהווה פגיעה של ממש בשוק הפוטנציאלי של בעלי הזכיות באותם סרטים.
27. אסכם ואומר, כי הגנה השימוש ההוגן הקבועה בחוק זכות יוצרים עומדת לנתבעת רק ביחס להקרנת הסרט "פלאפל אטומי", אך איננה עומדת לנתבעת ביחס להקרנתם של הסרטים "סיבת המוות" ו"שומרת נגיעה".
28. בחינת הסעדים להם עתרה התובעת;
בסעיף 53 לחוק זכות יוצרים נקבע:
"בתביעה בשל הפרת זכות יוצרים זכאי התובע לסעד בדרך של צו מניעה, אלא אם כן מצא בית המשפט כי קיימים טעמים המצדיקים שלא להורות כן".
משנקבע, כי התובעת היא זו האחראית לאכיפת זכות היוצרים בכל הסרטים מושא תביעה זו, וזכות היוצרים בכל אותם סרטים הועברו אליה, ומשלא הוכח כל טעם שלא לעשות כן, יש להיעתר לתביעת התובעת למתן צו מניעה, שיאסור על התובעת עשיית כל שימוש באותם סרטים עד לרכישת רשיון לשימוש באותן יצירות.
התביעה איננה מתייחסת ליצירות אחרות ברפרטואר של תל"י, ולא נטען להפרת זכות היוצרים בהן או בחלק מהן. על כן אין לדון במתן צו מניעה גורף ביחס לכל אותן יצירות.
29. בסעיף 56(ב) לחוק זכות יוצרים מפורטים שיקולים שונים אותם רשאי בית המשפט לשקול לצורך קביעת גובה הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים, ובהם היקף ההפרה; משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; חומרת ההפרה; הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; מאפייני פעילותו של הנתבע; טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; תום לבו של הנתבע.
במקרה דנן, הנני מוצא שיש לזקוף לחובת התובעת - בראש ובראשונה - את העובדה שעסקינן ברשות ציבורית, שחבה בחובת תום לב וחובת הגינות מוגברים בהתנהלותה, והיא חלה על הרשות בכל מגוון פעולותיה - הן בתחום המשפט הפרטי והן בתחום הציבורי. עוד יש לקחת בחשבון את התעלמותה של הנתבעת מדרישות התשלום של התובעת ומהודעותיה בדבר זכות היוצרים בסרטים. הנתבעת יוּדעה ישירות ע"י התובעת משך תקופה ארוכה, כמפורט לעיל, אודות הצורך להתנהל מולה בכל הקשור להסדרת רישיון שימוש ברפרטואר שלה הכולל יצירות תסריט ובימוי, תוך הפנייה מפורשת למקור החוקי, המסמיך אותה לכך. הנתבעת אף השיבה, שהעניין בבדיקה ע"י הגורמים הרלוונטיים , כאמור לעיל. חרף זאת לא הסדירה הנתבעת את עניין הרישיון לשימוש ברפרטואר התובעת, וביצעה הקרנה של שני הסרטים מתוך ידיעה שבכך היא מפרה את זכות היוצרים באותם סרטים.
אכן יש לקחת בחשבון, כי מדובר בהקרנה חד-פעמית של כל אחד משני הסרטים.
30. נוכח המאפיינים הדומים של שני המקרים, לרבות היותם חלק מסדרה אחת של הקרנות סרטים, ופער הזמנים בן השבועיים בלבד בין שתי ההקרנות, הנני סבור, כי יש לראות בהם הפרה אחת בהתאם להוראות סעיף 56(ג) לחוק זכות יוצרים והנני מעמיד את סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק על-סך כולל של 100,000 ₪.
31. סוף-דבר:
ניתן בזאת צו מניעה הקבוע, ולפיו נאסרת על הנתבעת עשיית כל שימוש באותם סרטים עד לרכישת רשיון מהתובעת לשימוש באותן יצירות.