יצחק עמית
ממלא מקום הנשיא
השופט ח' כבוב:
1. חוות דעת מפורטת ומנומקת כתב חברי, ממלא מקום הנשיא השופט י' עמית, ודעתי כדעתו – כנסת ישראל הייתה סוּבֵרֶנִית לחוקק את החוקים מושא העתירה, ובה בעת אין עילה להתערבותנו השיפוטית בהם, משורה של טעמים אותם מנה חברי. משכך דין העתירה להידחות.
2. אכן, זכות העמידה של העותרת היא שאלה שאיננה ברורה, אך אני מסכים עם חברי כי אין צורך להכריע בה במישרין בעת הזו. זאת מכיוון, ששאלה נכבדה, שהתשובה שלילית לה היא ברורה יותר לטעמי, היא האם בית משפט זה, כבית משפט מדינתי, הוא בכלל הכתובת למרבית הטענות שהועלו בעתירה שטיבן הוא מדיני ונוגע ליחסי חוץ וכלכלה בין ישויות מדיניות (וראו והשוו לבג"ץ 4343/23 אל מחדוזה נ' ממשלת ישראל, פסקאות 16-14 לחוות הדעת של השופט א' שטיין, אליה הצטרפתי בחתימתי (11.07.2023)).
3. עם זאת, אודה ולא אכחד – אין מדובר בחקיקה של מה בכך, או במעשה יום ביומו בבית המחוקקים. מדובר אמנם בחקיקה 'נזיקית', אך עניינה, בסופו של דבר, ביחסים המורכבים, ממילא, בין הרשות הפלסטינית ומדינת ישראל. כפי שציין חברי, החוק והתיקון מושא העתירה חורגים, כל אחד בדרכו, מדיני הנזיקין הנהוגים עמנו ולא במעט. שאלות יישומיות, לרבות ביחס לחזקה שנקבעה בסעיף 2(ה) – לבטח שיתעוררו. שהרי, עד לחקיקה מושא ענייננו, כפל בין פיצויים תרופתיים ותגמולים לא היה נהוג והזכאים היו צריכים לבחור בין השניים; ופיצויים לדוגמה היו בבחינת סעד חריג, גם בתביעות של נפגעי פעולות טרור, וממילא לא בסכומים גבוהים, ספק דמיוניים, כפי שנקבע עתה. לא זו אף זו, והגם שמדובר בפיצויים לדוגמה, עונשיים, שתכליתם הרתעתית, היעדר דיפרנציאציה בין מקרים שונים כיד הדמיון של נכות צמיתה מעורר אי נוחות. זאת ועוד, ניסיון החיים למדנו, זה מכבר, כי הרתעה לבטח שאיננה מילת קסם או חזות הכול, בעת הבניית תמריצים. אף מנקודת מבט עיונית כבר הוטעם, כי אין בהעלאת 'הקנס' באופן קיצוני, מבלי להידרש גם להיקף האכיפה והיבטים נוספים, כדי להביא להרתעה אופטימלית (ראו והשוו:Gary S. Becker, Crime and Punishment: An Economic Approach, 76 JOURNAL OF POLITICAL ECONOMY 169 (1968)). ברם, לכל זמן ומקום וכדרכו של המשפט המקובל – הפסיקה תוסיף ותתהווה עקב בצד אגודל.
חאלד כבוב
שופט
השופטת י' וילנר:
1. מצטרפת אני למסקנתו של חברי, מ"מ הנשיא י' עמית, שלפיה דין העתירה להידחות על הסף. לטעמי, אין מקום לפתיחת דלתות בית משפט זה בפני העותרת בשל כל אחד מהטעמים הבאים, לא כל שכן בהצטרפם יחדיו: בירור העתירה נוגד באופן מובהק את תקנת הציבור בישראל; חוסר ניקיון הכפיים המשווע של העותרת; אופי הסוגיה, אשר מעורבים בה באופן אינהרנטי ואינטגרלי שיקולים מתחום מדיניות החוץ והביטחון. עוד יש להוסיף כי ספק רב אם כלל קיימת לעותרת זכות עמידה.
לדידי, די בעילות הסף האמורות כדי להביא לדחיית העתירה, ואין צורך להידרש לגופה, אף בבחינת "למעלה מן הצורך".
2. ויודגש: ניסיון העותרת להתבסס על המשפט החוקתי הישראלי, שעניינו המרכזי בהגנה על זכויות אדם, כדי להימנע מהשלכות תמיכתה במעשי טרור המכוונים כלפי המדינה ואזרחיה ופוגעים קשות בזכויות אלו עצמן – מעורר שאט נפש, ויש לדחותו בשתי ידיים. זאת בראש ובראשונה במישור המוסרי, ובהמשך לכך אף במישור המשפטי, כפי שהוטעם היטב בדברי חברי.
יעל וילנר
שופטת
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של הממלא מקום נשיא י' עמית.
ניתן היום, י"ג בטבת התשפ"ה (13.1.2025).
יצחק עמית
ממלא מקום הנשיא
יעל וילנר
שופטת
חאלד כבוב
שופט