שנית, הנוטריון העיד, כי התקיימו שתי פגישות עם המנוח (עמ' 97 לפרוט' דיון מיום 16.3.25), והנוטריון ערך תרשומת של הפגישה, בה נרשם, כי "*** היה ערני, צלול ומבין את כל שנאמר לו, והציג את בקשתו כי אחותו *** תהיה היורשת או ילדיה בארץ" (נספח 1 לתצהיר הנוטריון). תרשומת זו תואמת את עדות הנוטריון, כי התנהלה שיחה בינו לבין המנוח, ובה המנוח אמר לנוטריון, כי יש לו אחות שהוא מבקש להוריש לה את כל רכושו ושהוא ערך צוואה בעבר (עמ' 96 שורות 23-24 לפרוט' דיון 16.3.25). בנוסף לכך העיד הנוטריון, כי המנוח מסר לו את פרטי הרכוש המופיעים בצוואה, כך שהנוטריון לא שאל את המנוח באשר להיקף רכושו, מכיוון והמנוח ידע לומר לנוטריון מהו רכושו.
שלישית, עדות הנוטריון היתה אותנטית ואמינה בעיני, ואת זאת אני מסיק הן על סמך התרשמות ישירה שלי והן על סמך תשובות לשאלות שלא ידע את העובדות כדי להשיב עליהן [ודוק: אם היה הנוטריון משיב תשובה אחרת, הדבר לא ניתן היה לבדיקה].
- בעוד שבכתב ההתנגדות לצוואת 2022, טענו הנתבעים באופן מפורש, כי המנוח הוגדר כחולה בדמנציה (סע' 19 להתנגדות), לא היה כשיר מנטלית לערוך צוואה, לא הבין את האמור בה ולא יכול להבחין בטיבה של צוואה (סע' 27-28 להתנגדות), הרי שבסיכומים טענותיהם נוסחו בלשון רפה ולא באופן נחרץ, כך שנטען שמצבו של המנוח היה ירוד גופנית וקוגניטיבית, אך לא נטען פוזיטיבית שהמנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה. העדר הנחרצות באה לידי ביטוי גם בתשובת הנתבע 1 לשאלה - על סמך מה טען שהמנוח לקה בדמנציה, והשיב שהוא אינו זוכר, אך הוא "יודע שהוא היה במצב לא טוב. זה מה אני יודע" (עמ' 114 שורה 3 לפרוט' דיון 16.3.25).
- לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התנגדות הנתבעים בעילה של העדר כושר המנוח לצוות את רכושו והעדר יכולתו להבחין בטיבה של צוואת 2022 – להידחות. לא זו בלבד שהנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה, אלא שהוכח בפני בראיות מוצקות, הן של המומחים והן מהעדויות שנשמעו בפניי, כי המנוח היה כשיר לערוך את צוואת 2022 וידע להבחין היטב בטיבה של הצוואה.
מעורבות בעריכת צוואה
- סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כי "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".
- התובעת יצרה את קשר עם הנוטריון לאחר שהמנוח הביע בפניה רצון לשנות את צוואתו (עמ' 243 שורה 10 לפרוט' דיון מיום 23.3.25); על פי תצהיר הנוטריון (סע' 1 (א) בתה של התובעת היא לקוחה של הנוטריון); התובעת שילמה את שכר הנוטריון מחשבון המנוח (באמצעות יפוי כח); התובעת יצרה קשר עם ד"ר פלדינגר לצורך ביצוע הבדיקה הרפואית ואף שילמה את שכרו מחשבונה הפרטי ולאחר מכן ביצעה השבה מחשבון המנוח לחשבונה הפרטי. לטענת הנתבעים, התובעת היתה מעורבת באופן אינטנסיבי בעריכת הצוואה, יזמה והובילה את תהליך הצוואה מתחילתו ועד סופו. האם פעולות אלה של התובעת עולות כדי מעורבות הצוואה? האם לאור פעולות אלה ניתן לומר כי התובעת לקחה חלק בעריכת הצוואה דבר שיביא לבטלותה?
- בשורה ארוכה של פסקי דין קבע בית המשפט העליון, כי נוכח השלכות הוראת סעיף 35 לחוק הירושה, אין לפרשה פירוש מרחיב, אלא יש לפרשה על דרך הצמצום. נפסק, כי פעולות עריכת צוואה אינה מתחילה לפני שעורך הדין או אדם אחר המנסח אותה נכנס לפעולה (ע"א 576/72 משה שפיר נ' צבי אריה שפיר, פ"ד כז (2) 373). בספרו דיני ירושה ועזבון כתב ש' שוחט (עמ' 137), כי "סעיף 35 לחוק לא יחול במצב שבו עורך הדין שערך את הצוואה הוזמן על ידי הנהנה, אשר מסר לו את תוכן הוראותיה ואף שילם לו את שכר טרחתו".
- בפרשת שטיינר היו הנסיבות כדלהלן: א) הנהנית הביאה את המנוחה לעורך הדין שערך את הצוואה; ב) הנהנית סייעה לעוה"ד בפרטים שונים שנזקק להם לצורך עריכת הצוואה; ג) הנהנית נכחה בעת תרגום הצוואה מעברית לגרמנית והיא נתבקשה לצאת במעמד החתימה; ד) עוה"ד שוחח עם המנוחה על הצוואה ועל מבוקשה בעת שהנהנית נכחה בשיחה.
בית המשפט העליון קבע, כי "בנסיבות אלה יש לראות את הסיוע שקיבלה מהמערערת לצורך הבאתה לעורך הדין כטבעי... היא היתה זקוקה לעזרה הפיזית והמעשית בהסעה למשרד עורך הדין, והמערערת נהגה להסיעה לכל מקום. אין בכך כדי להצביע ולו לכאורה על השתלטות על רצונה של המנוחה או על עריכת הצוואה בידי המערערת" (ע"א 2500/93 יעל שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ (3) 338, 348).
- בפרשת מרק נ' שאבי היו הנסיבות כדלהלן: א) המנוחה ביקשה מהנהנית להתקשר עם עוה"ד לשם עריכת צוואתה, והנהנית עשתה כן; ב) המנוחה והנהנית היו אצל עוה"ד לפחות שתי פגישות; ג) עוה"ד תרגם את הצוואה למנוחה בנוכחות הנהנית; ד) המנוחה חתמה על הצוואה בנוכחות הנהנית; ד) בית המשפט הניח שהמנוחה והנהנית אף שוחחו על תוכן הצוואה.
בית המשפט העליון קבע, כי "מכאן, שהשיחות שיתכן שהיו בין המנוחה לבין המשיבה בטרם נוסחה הצוואה, אין בהן כדי לעשות את המשיבה כמי שלוקחת חלק בעריכת הצוואה. שיחות אלה עשויות – ועל כך אעמוד בהמשך – להצביע על 'השפעה בלתי הוגנת', אך אין בהן כדי לקים התנאי של סעיף 35 לחוק. מכאן, שגם פעולת השליחות שהוטלה על המשיבה, לפיה היה עליה להתקשר עם עורך-דין לשם עריכת הצוואה, אין בה כדי להכניסה לגדרו של סעיף 35 לחוק. נשארה איפוא רק השאלה אם העובדה שהמשיבה השתתפה בעת שעורך-הדין לרר ערך את הצוואה, והמנוחה חתמה עליה, יש בה כדי לעשותה כמי שלקחה חלק בעריכת הצוואה. מחומר הראיות לא עולה כי המשיבה נטלה חלק פעיל – או חלק כלשהו – בשיחה. היא לא נתנה הנחיות כלשהן בדבר תוכן הצוואה. בנסיבות אלה אין לראותה כמי שנטלה חלק בעריכתה..." (ע"א 681/77 צבי גבריאל מרק נ' אורסולה שאבי, פ"ד לג (1) 7, 12).
- אם בנסיבות בהן הנהנית על פי הצוואה היתה שותפה לשיחות אצל עורך הדין שערך את הצוואה וכן נכחה במעמד חתימת הצוואה, בית המשפט לא ראה בכך כלקיחת חלק בעריכת הצוואה, קל וחומר בנסיבות המקרה דנן; לא ניתן לומר, כי התובעת לקחה חלק בעריכת הצוואה, כאשר התובעת שוחחה עם המנוח על הצוואה, תיאמה בדיקה עם הפסיכוגריאטר ד"ר פלדינגר ושילמה את שכרו, יצרה קשר עם הנוטריון ותיאמה עמו.
- לאור האמור לעיל, שוכנעתי, כי התובעת לא לקחה חלק בעריכת הצוואה. יחד עם זאת, המסע לא תם, שכן יש לבחון את השאלה האם פעולות התובעת עשויות להצביע על השפעה בלתי הוגנת?
השפעה בלתי הוגנת
- סעיף 30 לחוק הירושה קובע, כי "הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".
- "השפעה בלתי הוגנת" כלשון החוק, אינה השפעה שגרתית, מעשה שבכל יום, "אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות על פי מושגינו, מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי" (ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מט (1) 318, 331): "כל אחד מאתנו, כולנו נתונים להשפעות הסובבים אותנו ולהשפעות הסביבה, והרי מעשינו נגזרים גם מאישיותנו גם מאילוצים אלה ואחרים שהחיים מעמידים לפנינו. כך הוא בחיי השיגרה וכך גם ביום זה יחיד ומיוחד כיום כתיבתה של צוואה. השפעות אלו כולן הינן מרכיב ברצונו ה'אמיתי' של אדם ואין בהן כדי לפגום ברצון. אכן, לו היה בהשפעות אלו כדי להכריע בשאלת קיומה או בטלותה של צוואה, לא היה לדבר סוף. החוק עניינו הוא בהשפעה בלתי הוגנת, לאמור, בהשפעה שאינה השפעת שיגרה - מעשה שבכל יום - אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על-פי מושגינו, מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי. ... לעולם נכוון מחשבתנו אל עיקר העיקרים, והוא: רצונו החופשי והאמיתי של המנוח; ונקיים את צוואתו אם נדע כי רצונו לא נפל בו נגע, כי את רצונו שלו עשה ולא את רצון זולתו".
- ההכרעה בשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, בין אם הנטל להוכחתה הוא על המתנגד לקיום הצוואה ובין אם הנטל עבר אל כתפי המבקש את קיום הצוואה, תעשה על פי מכלול הנסיבות, ביניהן קיומה של תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה, היקף התלות ועומקה, גילו ומצב בריאותו הפיסי והנפשי של המצווה ושאר הנסיבות האופפות את עריכת הצוואה (ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות על שם הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט (2) 441, 450; ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא (1) 372, 378).
- בטלות צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת אינה עניין מה בכך. על המבקש לפסול צוואה בעילה זו מוטל נטל כבד מאד, שהרי מיוחסת לנהנה התנהגות בעלת גוון פסול, ועל מנת להוכיחה נדרשת תשתית ראייתית מוצקה ואין די בחשש בלבד להשפעה בלתי הוגנת.
- בפסיקה גובשו ארבעה מבחני עזר המסייעים לבית המשפט בהכרעה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פ"ד נב (2) 813): (א) תלות ועצמאות; (ב) תלות וסיוע; (ג) קשרי המצווה עם אחרים; (ד) נסיבות עריכת הצוואה. אבחן את יישום המבחנים על נסיבות המקרה דנן.
- תלות ועצמאות:
אין חולק, כי מיום נפילתו של המנוח בביתו (בתחילת ינואר 2022; כחודש וחצי לפני החתימה על צוואת 2022), ועד ליום מותו בתאריך 23.3.2022, היה המנוח מוגבל מבחינה תפקודית (פירוט הסקירה הרפואית בחוות דעת המומחה). זאת ועוד: אין חולק, כי הצוואה נחתמה כאשר המנוח מאושפז בבית חולים ומרותק למיטתו. יחד עם זאת, לא ניתן ללמוד מסקנה, כי כל אימת שמצווה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, הוא הופך להיות "נתון להשפעה" ולהיות תלוי בנהנה. המבחן הוא מבחן כפול – עצמאות מבחינה פיזית ומבחינה שכלית-הכרתית.