של חסיד להתחיל רק ביום 1.8.1971 (וכך אמנם נרשם בטיוטת החוזה) ורק לאחר שהוא הסכים לחתום על ת/8 (בנוסח שהובא על ידי חברתי המכובדת השופטת בן פורת) שונה מועד תחילת השכירות ונקבע ליום 1.5.1971. חוזה השכירות וכן ת/8 נחתמו ביום 11.2.1971; וכנה ביום 22.2.1971 כתב בא כוחו של קנופף לבן שחר את המכתב ת/6, ואין בו זכר לכך כי המושכר כבר הושכר 11 ימים קודם לכן לחסיד, ורק נאמר בו כי כיון שהשכירות עומדת להסתיים ביום 30.4.1971 "ברצון מרשי להשכיר את המושכר לדייר חדש ומרשי עומדים לעשות זאת". אמנם ממשיך המכתב ואומר כי "אי החזרת המושכר בזמן לידי מרשי יגרום לנזק רציני גם למרשי וגם לדייר החדש", אך מההמשך שבפסקה הבאה רשאי היה בן שחר להניח כי אין קנופף עומד דווקא על פינויו של המושכר בתום השכירות, אלא יידרשו תנאים חדשים ובמקום דמי שכירות יידרשו דמי שימוש גבוהים יותר; וכך נאמר שם: "עבור כל תקופה של עיכוב בהחזרת מושכר ידרשו מרשי דמי שימוש אשר על פי התקדימים והמקובל יהיו הרבה יותר גבוהים מן הסכומים ששלם כב' בתור דמי שכירות עד כה".
- בן שחר לא נזדרז להשיב למכתב ת/6 ובתזכורת ששלח אליו בא כוחו של קנופף ביום 4.4.1971 (מוצג נ/2/11) שוב אין כל זכר על חתימת חוזה שכירות עם חסיד או עם מאן דהוא, ורק צויין שהמכתב ת/6 נותר ללא מענה. בן שחר היה רשאי להחזיק במושכר עד יום 30.4.1971, ונוכחנו לראות כי כבר ביום 2.5.1971 נוצר קשר חדש עם קנופף, שבו רק גובה התשלום עבור החזקת המקום בעתיד השתנה, אך מבחינת עצם החזקה בו קיימת המשכיות רצופה עם השכירות הקודמת שנסתיימה, וזה גם תואם האמור בסיפא של ת/6 כי עבור המשך החזקתה מושכר יהיה על בן שחר לשלם דמי שימוש גבוהים יותר. אולם מה שחשוב לעניננו הוא: כי גם במעמד זה, של התקשרות נוספת בין בן שחר לקנופף, לא אמר האחרון מלה או חצי מלה כי בזמן כלשהו קודם הוא נתקשר בחוזה שכירות עם חסיד לגבי אותו מושכר. על פי ראיות ונסיבות אלה איני רואה כיצד ניתן לייחס לבן שחר ידיעה בענין החוזה שנחתם בין קנופף וחסיד; ידיעה כזו אינה עולה אף מאותו משא ומתן בין חסיד לבן שחר כי חסיד יורשה בינתיים לאחסן עצים בחלק מסויים של המושכר, ככל שיתפנה ממיטלטליו של בן שחר. לכל היותר ניתן להסיק מכך כי חסיד מבקש או מתענין לשכור המקום אם וכאשר יתפנה, ועד אז מחפש הוא פיתרון של אחסנת ביניים.
- במשא ומתן זה מבקשת חברתי המכובדת, השופטת בן פורת, לראות מעין "עצימת עיניים", שהיא שוות ערך לידיעה ממש, כיון שאדם סביר היה מסיק מכך קיומו של חוזה; מוסיפה חברתי כי בן שחר "נמנע מלהסיק את המסקנה המתבקשת מן העובדות ומלשאול את הנוגעים בדבר אם קיים חוזה ביניהם". כבר רמזתי על כך כי לדידי אין הנסיבות מובילות בהכרח למסקנה כזו. בעיקר משום שההיגיון מחייב שבנסיבות כאלה, דווקא הנוגעים בדבר (קנופף או חסיד) יגלו אוזנו של בן שחר על המתרחש ביניהם. וכאשר האחד מסתפק במכתב בנוסח ת/6 והאחר מתעניין באחסנת ביניים של עצים, ושומרים בסוד מפני בעל הדברים העיקרי העובדה כי חוזה כבר נחתם, מדוע לייחס לבן שחר