בנוסף איני סבורה כי התנהלות הנתבעים כפי שהובאה בפני מלמדת על הסכמתם לדרישת התובע; כאמור, בין הצדדים התנהלו מחלוקות נוספות הקשורות להסכם שנחתם בין נבו לבין הנתבעת כאשר הנתבעת הדגישה כי אין לכרוך בין טענות התובע לבין טענות נבו וכי עניינו יפתר בנפרד (ת/2). אין בתכתובת שהובאה בפני כל הודאה של הנתבעים או מי מהם בזכותו של התובע לרכוש את המגרשים גם לאחר חלוף תקופת השנה שנקבעה בהסכם.
בעניין זה נתתי אמון בעדותו של עו"ד במברגר (עמ' 40-44 לפרוטוקול) לפיה נוכח היקף המחלוקות, סירבה הנתבעת לכרוך בין טענות נבו לבין טענות התובע, כפי שדרש מר אהוד כלפה ואין לראות בסירוב זה הודאה בזכותו של התובע לדרוש את מכר המגרשים באיחור. עוד יש להעיר בעניין זה כי הצדדים העדיפו, כל אחד מטעמו שלו, להשהות את הטיפול בדרישתו של התובע, ולא להתעמת באופן חזיתי עם טענה זו. עדיין אין ללמוד מהתנהלות הנתבעים כי אלו הסכימו לדרישת התובע לאפשר לו לרכוש את המגרשים באיחור.
- התובע מוסיף וטוען כי גם אם הוגבלה אפשרות המימוש לשנה הרי הוראות סעיף 8.1 להסכם כי "שום איחור בזכויותיו של צד כלשהו לא יחשב כויתור והוא יהיה רשאי להשתמש בזכויותיו ...הן לפי הסכם זה והן לפי הדין, בכל עת שימצא לנכון", מקנות לו את הזכות להארכת התקופה; התובע מדגיש כי המילים "בכל עת" מעניקות לו את הכוח להאריך את התקופה על פי רצונו.
גם טענה זו יש לדחות; ברישא לסעיף 8.1 נכתב כי "שום ויתור ארכה או שינוי בתנאי כלשהו בהסכם לא יהיו בני תוקף אם יעשו בכתב" ומשלא הוארכה התקופה (והתובע אינו טוען כך) הרי שהזכות שעמדה לתובע לרכוש את המגרשים פקעה ואין לו עוד כוח לממשה.
- לאור האמור, יש לקבוע כי לתובע עמדה הזכות להודיע על רצונו ברכישת המגרשים, לפרק זמן של שנה בלבד. כעת יש לבחון האם אכן ניתנה הודעת התובע בפרק הזמן שנקבע בהסכם.
בעניין זה אוסיף כי המשפט העברי אינו רואה בעין יפה פירעון חוב באמצעות מכר קרקע של הלווה למלווה אלא במקרה בו הקרקע נמכרת על פי שוויה הריאלי: "משכן לו בית, משכן לו שדה ואמר לו "לכשתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו" אסור, בשוויהם מותר" (גמ' בבא מציעא פרק איזהו נשך דף ס"ה עמ' ב'). למרות שהמוכר הלווה הוא זה שמחליט האם למכור את הקרקע אם לאו, המכר אסור למלווה במקרה בו קצבו מראש את מחיר הקרקע לפי סכום ההלוואה, בהתעלם משווי הקרקע. וכך פסק הרמב"ם בהלכות מלווה ולווה פרק ז' הלכה ז':