כבוד השופטת רונן פסקה בעניין תדיראן גם דברים אלה:
"עוד עולה מהפסיקה כי כאשר לא ניתן לבצע את ההסכם ולהורות על אכיפה הדדית, הרי שהאכיפה אינה צודקת (ר' שלו, בעמ' 533, ת"א(ת"א) 841/72 כץ נ' אבאער, פ"מ תשל"ה(א) 567, בר"ע (ת"א) 1084/03 אברהם ואח' נ' אמות השקעות בע"מ (לא פורסם) [נבו], ע"א 307/89 בן עזרא נ' גינדי, פ"ד מ"ד (3) 177). פסיקה זו מסתמכת על עקרון ההדדיות בסעד של אכיפה. לאור עקרון זה, אכיפת החיוב לשכר החוזי צריכה להיות במקביל לאכיפת החיוב לקבל את השירות מצידו של המפר. כך, יישמר האיזון החוזי ותימנע התעשרותו של הנפגע על חשבון המפר (ר' קציר בעמ' 342 וכן ע"א 426/67 בראונשטיין נ' בלילובסקי, פ"ד כ"ב (2) 29). בענייננו, ככל הנראה, לא ניתן כיום לחייב את תדיראן בביצוע השירות. לפיכך, לאור שיקולי הצדק, גם מטעם זה, לא ניתן להורות על אכיפת תשלום השכר החוזי, בלא לסייגה בתנאים."
מעבר לכך, התחייבותה של התובעת לטיפול מול העיריה וכתב ההרשאה שניתן, לצורך כך, נוצרו מלכתחילה, על מנת לעקוף את הבעייתיות, שנבעה מההסכם מול ארנונה. כזכור, קוטלר העיד כי בתחילה כי הכוונה הייתה שיחתם חוזה אחד בלבד, אלא שלפי הסבר שקיבל "זה בניגוד לתקנות לשכת עוה"ד...במקום זה עשינו שני הסכמים ושם זה הסתבך לי קצת." (עמ' 134 שורות 26-27, 29).
פיצול ההסכם לשני הסכמים לא פתר את הבעייתיות האמורה; בסעיף 5 להסכם נקבע כי התובעת תמליץ ללקוח על עו"ד. על פי מנגנון התשלומים שנקבע, שכרו של עוה"ד ייגזר משכרה של התובעת וככל שהלקוח יבחר בעוה"ד על פי ההמלצה של התובעת, שכרה של התובעת יופחת. בכתב תביעתה טענה התובעת כי הנתבעת בחרה להוזיל את העלויות, הכרוכות בהתקשרות עם קוטלר, בדרך של הסמכת עו"ד מיוחס לייצג אותה "וזאת על פי המלצתו של מר קוטלר". (סעיף 23 לכתב התביעה).
סעיף 11ב לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו- 1986 (להלן: "כללי האתיקה") קובע איסורים על עורך דין לתת שירותים משפטיים במקרים מסוימים. סעיף קטן א דן במתן שירותים משפטיים ללקוח שהופנה על ידי גוף שאינו עורך דין:
"עורך דין לא ייתן שירות משפטי ללקוח, שהפנה אליו גוף - שאינו עורך דין, שותפות של עורכי דין או חברת עורכי דין - הפועל למטרת רווח ולמטרה זו מפרסם ברבים מתן שירותים משפטיים."
בבג"צ 9596/02 פיצוי נמרץ, המומחים למימוש זכויות רפואיות וביטוחים נ. שר המשפטים, [נבו] (17.6.04) קבע ביהמ"ש העליון כי תכליתו של כלל זה הינה הרצון להבטיח את קיום החובות המשפטיות והאתיות, המוטלות על עורכי הדין ולמנוע את עקיפתן. החשש לעקיפת חובות אלה מתעורר כאשר הקשר של הלקוחות הוא עם מי שאינם עורכי-דין, והאחרונים מצדם מפנים את הלקוחות אל עורכי-הדין. על המפנים, לא חלים כללי לשכת עורכי הדין, הקובעים שורה ארוכה של חובות אתיות המוטלות על עורכי-הדין ביחסיהם עם לקוחותיהם ועורכי דין אחרים. בין היתר, קובעים כללים אלה את האיסור על שידול לקוחות כדי לקבל מהם עבודה, את האיסור לפעול בניגוד עניינים, את האיסור המסויג לפרסומת וכיוצא באלה איסורים. הוראות אלה חלות רק על מי שהוא עורך-דין וחבר הלשכה, ואינן חלות על גופים חיצוניים, העלולים לפעול בניגוד לאיסורים החלים על עורכי-דין - אם כדי לזכות בלקוחות, אם על-ידי התניה עם הלקוחות תנאים שונים ואם בכל דרך אחרת. להם לא צפויה כל סנקציה בגין התנהגות אשר עורכי-דין אסורים בה.