מהרישיון הכפוי. כך למשל בפרשת NFL v. PrimeTime 24 Joint Venture (2000) [19] חברה בשם PrimeTime העבירה שידורי משנה של משחקי ספורט לשטח קנדה – שטח שלא נכלל ברישיון הכפוי – ללא אישור, ובלי לקנות את זכויות היוצרים. ליגת הכדורגל (NFL) ביקשה פעמים אחדות מ-PrimeTime להפסיק שידורים אלה, אך האחרונה המשיכה להעבירם. היא חויבה בגין הפרת זכויות יוצרים. בפסק-הדין נקבע, בין השאר, כך:
“We believe the most logical interpretation of the Copyright Act is to hold that a public performance or display includes ‘each step in the process by which a protected work wends its way to its audience’... Under that analysis, it is clear that PrimeTime’s uplink transmission of signals captured in the United States is a step in the process by which NFL’s protected work wends its way to a public audience. In short, PrimeTime publicly displayed or performed material in which the NFL owns the copyright... PrimeTime infringed the NFL’s copyright” (at p. 13).
בשורה של פסקי-דין חייבו בתי-משפט חברות לוויינים שהעבירו שידורי משנה לבתי אב – הנמצאים באזורים שבתוך ארצות-הברית – אשר היו מסוגלים לקלוט שידורים רגילים ולכן לא נכללו ברישיון הכפוי. בפרשה אחרת שהייתה מעורבת בה חברת PrimeTime הנזכרת – פרשת ABC, Inc. v. PrimeTime 24 (1999) [20]. PrimeTime העבירה שידורים לבתי אב בארצות-הברית בלי לוודא שאין ביכולתם לקלוט שידורים רגילים, ועל כך חייב אותה בית-המשפט בגין הפרת זכויות יוצרים. (ראו גם CBS Broad., Inc. v. Echostar Communs. Corp. (2003) [21], ופסקי-הדין הנזכרים שם).
- החקיקה ובתי-המשפט בארצות-הברית הגנו על זכויות היוצרים לגבי שידורי לוויין המועברים אל מחוץ לתחולת הרישיון הכפוי: ברחבי ארצות-הברית או מחוצה לה. על-כן מן המשפט האמריקני יש ללמוד לדעתי דווקא על מגמה של הגנה על בעל זכות היוצרים בין בדרך של רישיון כפוי ובין – במקרה שאין רישיון כפוי – במישרין. אצלנו כאמור עדיין אין שיטה של רישיון כפוי, אך הצורך להגן על זכויות היוצרים מצדיק פרשנות שלא תאפשר לחברות המשדרות שידור משנה להתנער מכל אחריות להפרת זכויות אלה כפי שנעשה בענייננו.
--- סוף עמוד 65 ---
- בבית-המשפט העליון של ארצות-הברית התעוררה, בשנת 2001, שאלה בדיני זכויות יוצרים שהיא שונה מהשאלה המונחת בפנינו, אך יש גם קווי דמיון מסוימים ביניהן: New York Times Co. v. Tasini (2001) [22]. בפרשה זו תבעו שישה כתבים עצמאיים (Freelancers) את ה-New York Times ואחרים בגין הפרת זכויות יוצרים בכתבות מפרי עטם. הנתבעים העבירו למאגרי מידע אלקטרוניים (lexis/nexis ואחרים) את מכלול פרסומיהם, שכללו גם את כתבותיהם של התובעים. משתמשי הקצה של מאגרי המידע יכלו "לשלוף" מהמאגרים כל כתבה בנפרד. שאלת זכויות היוצרים הוכרעה על יסוד הוראה מיוחדת בדין האמריקני בדבר "יצירה קולקטיבית". דעת הרוב הייתה שהנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של הכתבים; דעת המיעוט הייתה שלא הייתה הפרה כזו. מחלוקת זו אינה נוגעת לדין הישראלי, ולא ארחיב. הזכרתי את פסק-הדין מפני שגם שם, בדומה למה שנטען לפנינו, נטען על-ידי הנתבעים כי להכרה בתביעה תהיינה "תוצאות הרסניות" לגבי השמירה האלקטרונית של קטעי עיתונות, שמירה שחשיבותה רבה למען ההיסטוריה. על כך השיב בית-המשפט, בדעת הרוב, כי הצדדים (הכתבים והעיתונים) יכולים להגיע להסכם ביניהם המאפשר המשך העברת עבודתם של הכתבים, ובמידת הצורך יוכל הקונגרס לקבוע מודלים שונים של רישיון כפוי שיפצו את בעלי זכויות היוצרים. מכל מקום, כך נקבע, ספקולציות על אודות הנזק העתידי אינן סיבה לפגוע בזכויות היוצרים שהדין מעניק לכתבים. לא למותר להעיר כי ישנם קווי דמיון בין דעת המיעוט להנמקתו של חברי השופט מ' חשין בפרשה שלפנינו. בדעת המיעוט, שצידדה בדחיית תביעתם של הכתבים, נקבע בין השאר כי הקונגרס, כשתיקן את חוק זכויות היוצרים בשנת 1976, לא צפה את ההתפתחויות הטכנולוגיות בשנות השמונים, התפתחויות שעוררו את המחלוקת נושא הדיון. הנה-כי-כן, סדנא דארעא חד הוא, הסוגיות דומות הן, וגם חילוקי הדעות בין שופטים.
- נחלקנו בדיון נוסף זה בשאלת הדין הפוזיטיבי. עם זאת מבקשת אני להצטרף לקריאה שהפנה חברי השופט מ' חשין (פיסקה 64 לפסק-דינו) למחוקק: כפי שהראה חברי, קיים צורך, והצורך דחוף הוא, להתאים את דיני זכויות היוצרים להתפתחויות הטכנולוגיות המואצות באופן שיאזן בין כל האינטרסים המושכים לכיוונים שונים.
- דעתי היא כי יש לדחות את העתירה.
--- סוף עמוד 66 ---