"ש. כשנמכר המגרש - נכון שהיה הדבר בהסכמה ובשיתוף בין הנתבעת לבינך?
ת. אף פעם לא חשבתי לחזור בי. נתתי לה וידעתי שבאיזה שהוא שלב הכל יהא שלה. המגרש נמכר בהסכמה ובשיתוף פעולה בינינו."
עו"ד נפתלי טיפל במשא ומתן בנושא מכירת הזכויות במגרש. מעדותו עולה, כי הנתבעת העירה הערות לטיוטת החוזה (בעמ' 35; וכן ראה נ/35). הנה כי כן, גם העיסקה הזו - למכירת הזכויות במגרש - אינה נגועה בפגם כלשהו, והאמור בחוזה למכירת המגרש מבטא את הסכמותיהם המלאות של בעלי הדין.
- החוזה לרכישת הדירה זמן קצר לאחר שנמכרו הזכויות במגרש, נחתם - ביום 3/8/1998 - החוזה לרכישת הדירה (נ/16). מן הצד האחד, חתמה הנתבעת כרוכשת, ומן הצד האחר, מופיעה החברה הקבלנית כמוכרת. ויודגש, כי שמו של התובע לא אוזכר במסמך, לא במפורש ולא ברמז. בעדותו הודה התובע, כי ידע על החוזה לרכישת הדירה. הוא גם אישר, שהייתה זו הנתבעת ששילמה את כל התשלומים הנלווים לעיסקה, לרבות דמי תיווך ומס רכישה (בעמ' 14). התובע טען עוד (שם), כי "עד כמה שאני זוכר, אני חושב שחתמתי [על החוזה לרכישת הנכס]", אך - כמובהר לעיל - הדבר אינו נכון. התובע לא טען, כי כאשר נחתם החוזה לרכישת הדירה, המשיכו הנושים (הבלתי מוכחים, כמובהר לעיל), לרבוץ לפתחו. ואם כך הדבר - ולכאורה, הוסרה המניעה - עולה השאלה: מדוע לא נרשמה הדירה - או, למצער, חלק ממנה, בשמו של התובע? שאלה זו מוצבת בפני התובע, אך לא באה מפיו כל תשובה עליה. עו"ד נפתלי היה זה שהשתתף בעריכת החוזה לרכישת הדירה. בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית, טען עו"ד נפתלי, כי: "... התובע והנתבעת שניהם ביקשו לאפשר לתובע רכישת דירה למגוריו מתמורת המכר [של המגרש]". רכישת דירה "למגורים" אינה, בהכרח, רכישת דירה, באופן שהמתגורר בדירה יהא גם בעליה. אין ספק, כי לעו"ד נפתלי אינטרס שהתובע יזכה בתביעתו. הוא הודה, כי הקשרים בינו לבין התובע הינם הדוקים, מזה למעלה מעשרים שנים, וככל הנראה, הוא אף מחזיק במניות בחברה שבשליטת התובע (בעמ' 36). מאליו מובן שיש לעו"ד נפתלי אינטרס להגן על אמו, מעצם אמירתו כי הצטער ואף תמה לשמוע על הדרישה לפנותה מהדירה (בעמ' 38). הנתבעת העידה בעניין איתור הדירה וניהול המשא ומתן, שהוביל לחתימת חוזה המכר (בעמ' 91). טענת התובע, כאילו לנתבעת לא היה כל יד ורגל בנושא האיתור והמשא ומתן - לא הוכחה. הנתבעת הודתה, כי התכוונה לרכוש דירה וכי הדירה תשמש את התובע, וכדבריה: "...ברור היה שהדירה הייתה מיועדת לאבי" (בעמ' 95). עם זאת, הכחישה הנתבעת את הטענה, כאילו הנכס נועד גם למגוריה של הגב' נפתלי (בעמ' 89-90). בית המשפט מפרש את הדברים כרכישת דירה "למגוריו של התובע", ולא כרכישת דירה "שתהא בבעלות התובע". במהלך בירור המשפט, עלתה שאלת המקורות למימון רכישת הדירה. הנתבעת טענה ששילמה עבור הדירה מתמורת מכירת המגרש (וזו פחתה, עקב החיוב הגבוה בתשלום מס שבח), ממקורות עצמיים ומחסכונות (בעמ' 68-70). היא אף הציגה פירוט, בכתב ידה (נ/17), המלמד, לכאורה, שהיה צורך להשלים סך השווה ל-113,700 דולר. נזכיר, כי נטל ההוכחה הוטל על כתפי התובע. בכתב התביעה נטען (בסעיף 8 סיפא), כי התובע מסר, במזומן, לנתבעת, כספים בשיעור של 110,000 דולר. ואולם, בעדותו בבית המשפט, טען התובע (בעמ' 15), כי שילם סך השווה ל-30,000 דולר, בשני תשלומים של 15,000 דולר כל אחד. הוא הוסיף, כי אינו רואה כספים אלה ששילם - כטענתו - בגדר הלוואה, ובלשונו (שם): "היא לא חייבת לי שום דבר". בעדותו בהליך בבית המשפט המחוזי (נ/31, בעמ' 17, שם), טען התובע: "אני יודע שלא הספיק לנו הכסף, אז גם אני וגם הבת שלי השלמנו את זה". העד, מר ג'יבלי, טען אודות העברת סך של 15,000 דולר לנתבעת (בעמ' 55-56), אך הוסיף, שהיה זה לאחר שהתובע נכנס להתגורר בדירה. גם אם שולם סכום זה - הרי שאין, בהכרח, לקשור זאת לעסקה זו, וכבר ראינו, ממילא, לעיל, שהתובע מחל על כל החזר כספים, ככל שהנתבעת נותרה חייבת לו. עולה מכך, שגרסתו של התובע בעניין מימון רכישת הדירה אינה עקבית, וזאת, אף מעבר לעובדה שלא הוצגה כל אסמכתא שהיא, אשר תוכל להעיד, כי התובע שילם תשלום כלשהו למימון רכישת הדירה. אדרבא, הנתבעת הציגה מסמכים רבים (נ/18 - נ/26), המעידים, כי כל החשבוניות והקבלות, הקשורות בתשלומים לחברה הקבלנית ולהוצאות הנלוות - הוצאו על שמה. המדובר בעסקה משנת 1998, ולו היו בידי התובע אסמכתאות על ביצוע איזה שהם תשלומים - בוודאי שהיה מציגן. משלא הוצגה, כאמור, כל אסמכתא בעניין - בוודאי שלא הוכח, כאילו התובע שילם, ולו מקצת מהתשלומים שהיו כרוכים בעיסקה. הוצג בפני בית המשפט חוזה שכירות שערך עו"ד נפתלי, בין הנתבעת, מן הצד האחד, לבין התובע וגב' נפתלי, מן הצד האחר (נ/28). חוזה השכירות לא נחתם ע"י מי מהצדדים הנקובים בו. הנתבעת טענה, כי לא ביקשה חוזה שכזה (בעמ' 95). גם התובע גרס (בעמ' 21), כי הוא לא ביקש כי ייערך חוזה שכזה. כן טען התובע, כי לא ראה את החוזה, עד בסמוך למתן עדותו בבית המשפט. הדברים, מפי התובע, נשמעים תמוהים, כי - לפי גרסה זו - אילו הנתבעת יזמה את חוזה השכירות ועו"ד נפתלי ניסחו (כפי שעולה מדברי עו"ד נפתלי בעמ' 36-37) - מצופה היה שחוזה השכירות יובא לפני התובע וגב' נפתלי, ושעו"ד נפתלי לא יבטל זמן לריק. ניתן לקבוע, כי עו"ד נפתלי היה זה שיזם את חוזה השכירות, מתוך שביקש לשריין לאמו, גב' נפתלי, זכות מגורים בדירה. ולמותר להניח, כי הנתבעת התנגדה לניסוח, שעל-פיו השכירות תמשך 24 שנים ו-11 חודשים, ושישולם סך סמלי של 1 ₪ לחודש. אין לפסול את האפשרות, שעו"ד נפתלי - לאחר שנוכח בהתנגדותה של הנתבעת - משך ידו מהעניין ולא הביא את הדברים, כלל, אף לא מראשיתם, לידיעת אמו ולידיעת התובע. מעצם זאת, שעו"ד נפתלי השתמש בעדותו בביטוי "דיירים" ("אני חושב שהנתבעת רצתה שיהא לה עסק מסודר עם הדיירים, ושהדבר ימצא ביטוי בכתב" - בעמ' 37) - ניתן ללמוד, שאין לתובע (ובוודאי שלא לגב' נפתלי) כל זכויות מסוג של בעלות בנכס. מתוך העדויות והראיות, ניתן להסיק, כי הנתבעת הסכימה להרשות מקום מגורים לתובע בדירה, למשך כל ימי חייו, גם אם הדברים לא מצאו ביטויים בהסכם סדור וחתום. בד בבד, הנתבעת הינה הבעלים הבלעדיים של הדירה, ואין מקום לקבל את עתירתו של התובע למתן סעד הצהרתי בדבר הבעלות לה טען. ראוי להעיר, כי התובע לא ביקש בתביעתו כל סעד חלופי, דוגמת השבת כספים, או הצהרה על זכויות אחרות בדירה.
- נדון, להלן, בקצרה, בעניינים אחדים נוספים, הראויים להתייחסות: