ד. מימוש אופציית ה-Put
- ביום 24.2.2002 מימשו מר פויכטונגר, ויתר אנשי קבוצת המוכרים, את אופציית ה- Put שניתנה להם על ידי משב, ומכרו לה את יתרת מניות החברה התובעת שהיו ברשותם. התובע טען כי גם בכך יש הפרה של חובות בעל השליטה המוכר כלפי החברה, וזאת תוך הפניה לעניין קוסוי, בו הוטלה האחריות בגין העסקה המאוחרת ("הסכם יולי"), אך לא בגין העסקה המוקדמת ("הסכמי טבריה").
- דינה של טענה זו להידחות כבר מהטעם שלפי קביעות ההליך הפלילי מימוש האופציה היה עניין טכני, שכן מלכתחילה סוכם על מכירת כלל המניות של קבוצת המוכרים, והפיצול נעשה מ"טעמים שאינם עסקיים". קביעה זו תואמת גם את עדותו של מר פויכטונגר לפיה, הסיבה להענקת האופציה היתה טכנית בלבד, משום שהיתה בעיה לרכוש יותר מ-25% מהון המניות ברכישה אחת, ועל כן הוחזקו חלק מהמניות בנאמנות על ידי הבנק. מבחינת המוכרים, המניות כולן נמכרו שכן "[הבהרתי] שאני רוצה למכור הכל או לא כלום. הכל או לא כלום. אני לא רוצה להיות שותף של אנשים. אני לא עושה שותפויות. אם אני מוכר, אני מוכר את הכל. אמרתי "הכל. אני לא אמכור לכם רק 25%, אני אמכור לכם את הכל". כדי למכור את הכל, אמרו לי "אנחנו לא יכולים לקנות את הכל", אז אמרתי "אוקיי, שים את זה בינתיים בנאמנות... בשעבוד כזה"" (פרוטוקול 12.2.2013, עמודים 948 – 949; וראו גם עדותו של מר פרג בעניין זה, פרוטוקול 12.2.2013, עמוד 843 שורות 14 - 16).
- לא זו אף זו, ההבדל הבולט בין ענייננו לעניין קוסוי, עליו כבר עמדתי בפסקה 121 לעיל, הוא שבענייננו לבעל השליטה המוכר לא הייתה במועד מימוש האופציה אפשרות ל"החזיר את הגלגל אחורנית", ולבטל את הסכם המכירה (וזאת בשונה מעניין קוסוי, לפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט באותו עניין, ביחס לאפשרות המוכר לחזור בו מ"הסכמי טבריה" עובר לכריתת "הסכם יולי").
ה. אירועים נוספים אליהם התייחס התובע
- התובע התייחס בסיכומיו לאירועים נוספים שהיו צריכים לעורר לשיטתו את חשדו של מר פויכטונגר (כגון ריקונה של פויכטונגר השקעות מנכסיה, מעורבותו של מר יגרמן בפעילות החברה, קריסת שער המניה, ההחלטה בדבר הצעת הרכש וכיו"ב). לא מצאתי כי אירועים אלו יכולים להשליך על המסקנה לעניין התנהלות מר פויכטונגר, וזאת הן בשל כך שלא היה בהם כדי ללמד על שעתיד להתרחש, והן בשל כך שלמר פויכטונגר לא היה מידע ייחודי ביחס אליהם, ורובם ככולם היו יודעים לכלל הציבור, ולמצער היו ידועים לרבים.
ו.(3) סיכום הדיון באחריות מר פויכטונגר בגין התנהלותו לאחר מכירת השליטה לקבוצת פלד-גבעוני
- הדיון בחלק זה מלמד כי גם בגין התנהלותו לאחר העברת השליטה בחברה התובעת לקבוצת פלד-גבעוני אין מקום למצוא את מר פויכטונגר אחראי להפרת חובות אמון (או זהירות). אכן, במהלך פחות מארבעת החודשים שחלפו ממועד החתימה על הסכם הרכישה ועד להתפטרותו הפורמאלית של מר פויכטונגר, התבררו לו עובדות שלא היו ידועות לו: הוצגה לו התוכנית העסקית שהגה מר יגרמן לרכישת הפעילות של משב, מיאב ובסט-בית; הוברר לו כי בדעת הרוכשים להפוך את החברה התובעת לחברה ממונפת על מנת לממן רכישה זו; הוא עמד על כך שדרך קבלת ההחלטות בקבוצת פלד-גבעוני אינה דרכו: הוא מחליט בצורה מסודרת ושקולה, בעוד שהם פועלים במהירות ולעיתים בנמהרות; הוא עמד על תפקיד המפתח שמילא מר יגרמן בקבוצת פלד-גבעוני, ועל הסמכויות הרחבות שניתנו לו בחברה, וכיו"ב. מר פויכטונגר התקשה להסכים להתנהלות זאת, וכתוצאה מכך נוצרה התנגשות כמעט מיידית בינו לבין אנשי קבוצת פלד-גבעוני (ובראשם מר גבעוני ומר יגרמן), שהביאה את שני הצדדים למסקנה שעליהם להיפרד, ובמהירות האפשרית. כתוצאה מכך עזב מר פויכטונגר את החברה, ובדיעבד, עזיבה זו אפשרה את הפעולות הפסולות שהביאו להתמוטטות החברה התובעת וקבוצת פויכטונגר. על כך יש להצטער, ודומה כי מר פויכטונגר מבין זאת היטב, ואולי אף רואה עצמו "אחראי במבחן התוצאה" לאשר התרחש.