(1) פירוק החברה; מדובר בסעד קיצוני אשר מתאים, ככלל, למצב שבו חברה הגיעה למצב של "מבוי סתום" עקב אובדן אמון בין בעלי מניותיה. עם זאת, כאשר ישנו סעד חילופי היכול למנוע את קיפוח המיעוט, יש להעדיפו.
(2) רכישה כפויה; במסגרת סעד זה יחויב אחד הצדדים לרכוש את מניותיו של הצד השני בהתאם לשוויין, בהתבסס על הערכת שווי אובייקטיבית. זהו סעד המתאים, בדרך כלל, לסיטואציה ה"קלאסית" של קיפוח המיעוט, דהיינו, כאשר ישנו מיעוט מובהק שקופח בידי רוב מובהק.
(3) התמחרות בין הצדדים; סעד ההתמחרות רלוונטי בפרט כאשר אין מקום להעניק יתרון א-פריורי לצד כזה או אחר. ההתמחרות ניתנת לביצוע בוואריאציות שונות. בעניין אדלר עמדתי על שתיים מהן: (i) השיטה המכונה "Russian Roulette" או BMBY (Buy Me Buy You) – הצד שמבקש את הפרדת הכוחות נוקב בהצעת מחיר עבור החברה כולה, ולאחר מכן הצד השני יכול לבחור האם למכור את מניותיו לפי המחיר שהוצע או לחלופין לרכוש את מניות המציע לפי מחיר זה; (ii) השיטה המכונה "Texas Shoot Out" או "שיטת המעטפות" – כל אחד מהצדדים מגיש, באופן סימולטני, מעטפה שבה הצעת שווי עבור החברה כולה שעל פיה הוא מוכן לרכוש את מניות הצד השני. הצד שהצעתו היא הגבוהה יותר יהיה חייב לממש את הצעתו ולרכוש את מניות הצד השני על פי השווי שהוצע.
(4) התמחרות פתוחה; במסגרת סעד זה, יוכלו בעלי מניות להציע את מניותיהם לכל המרבה במחיר - אף אם אין הניצע בעל מניות בחברה – כשמי שיציע את ההצעה הגבוהה ביותר ירכוש את המניות המוצעות. סעד זה נפוץ בסיטואציות שבהן מכירת המניות נועדה להבטיח את פירעון חובותיו של בעל המניות המוכר.
24. כאמור, נקודת המוצא היא כי לרשותו של בית המשפט עומד מגוון רחב של סעדים ויש לו שיקול דעת רחב להתאים את הסעד המתאים לנסיבות המקרה. גם אם ישנם "כללי אצבע" לגבי החלתו של סעד ספציפי בנסיבות מסוימות, הרי שבסופו של דבר בית המשפט רשאי ליישם על מקרה מסוים סעד מתוך "מאגר" הסעדים העומד לרשותו, בהתאם לשיקול דעתו ולנסיבות המקרה.
25. במקרה דנן, בחר בית המשפט המחוזי ליישם את סעד ההתמחרות, ובאופן ספציפי, בחר בשיטת המעטפות. מדובר בשיטת התמחרות הנחשבת שוויונית, שכן היא מעניקה לשני הצדדים הזדמנות שווה לרכוש את החברה ולא מעניקה יתרון א-פריורי לצד כזה או אחר. עם זאת, כאשר לאחד הצדדים ישנה עמדה כלכלית עדיפה באופן משמעותי בהשוואה לצד השני – בייחוד בהיבטי מימון ונזילות – אזי ייתכן שדווקא שיטה זו תקנה יתרון בלתי הוגן. יושם אל לב, כי במקרה דנן, סעד ההתמחרות יצר דווקא עדיפות מסוימת למערערים: במשך השנים משה הוא זה שניהל את החברה בפועל ונטל סיכונים בדמות מתן בטחונות והזרמת כספים לחברה (הגם שמשך שכר מקופתה). מנגד, המערערים לא נטלו כל סיכון ולא העמידו כספים לטובת החברה. בנסיבות אלה, הסעד הטבעי היה התמחרות מסוג BMBY או רכישה כפויה של מניות המערערים על ידי המשיבים. בחירתו של בית המשפט המחוזי בהתמחרות בשיטת המעטפות העניקה למערערים הזדמנות שווה לרכוש את מניות החברה, תוך פוטנציאל לנישול משה מהחברה בה השקיע את כספו ומרצו, תוך סטייה מהסעד המתבקש בנסיבות העניין.