(2) באי-כוח המערערים מחפשים בחומר הראיות אחר "הוכחה" המצביעה ישירות על כך שהבנקים – שהמערערים עמדו בראשם – לא היו מסוגלים, הלכה למעשה, לקיים התחייבות מסוימת מן ההתחייבויות שנטלו על עצמם; ובכך הם טועים. במקרה דנן, אין צורך בהוכחה כי התחייבות מסוימת כלשהי לא קוימה בפועל בשל "חוסר יכולת"; ודי בראיות המלמדות כי "יכולת" הבנקים לקיים את התחייבויותיהם "נפגעה" במשמעות שהוצגה על-ידיי לעיל.
(3) העובדה שטרם הוגשה כנגד מי מהבנקים – שהבנקאים עמדו בראשם – תביעה לקיים התחייבות שנטל על עצמו הבנק ולא "יכול" היה לקיימה, אינה אומרת כי "יכלתו" של הבנק לקיים את התחייבויותיו לא "נפגעה". התערבותה של המדינה בקביעת "הסדר המניות הבנקאיות" לא הייתה תולדת "חשש" או "הערכה" כי קיים "סיכון" של פגיעה ביכולת הבנקים לקיים את התחייבויותיהם, אלא תולדת המסקנה הברורה והחד-משמעית כי יכולת הספיגה של הבנקים נפגעה בפועל במידה משמעותית, וכי יש לנקוט את
--- סוף עמוד 461 ---
= 460 =
האמצעי הדראסטי האמור כדי ל"החזיר את המצב לקדמותו" ולהבטיח את יציבותם, לרבות את "יכולתם לקיים את התחייבויותיהם".
(4) "יכולת" הבנקים לקיים את התחייבויותיהם מבטאת – בהקשר הנדון כאן – את "נפח" המשאבים שמחזיק בנק המקיים את עסקיו בהגינות ובסבירות, על-מנת לענות ל"נפח" התביעות שהבנק יכול וצריך לצפות להן, על-פי מהלך העסקים הרגיל; ובמקום שניתן וצריך לצפות לגידול ב"נפח התביעות" – חייב הבנק להבטיח גידול מקביל ב"נפח התגובה" העומד לרשותו. "הפחתה" משמעותית ב"נפח התגובה" של הבנק כאמור, מהווה על פניה "פגיעה" ביכולתו של הבנק לקיים את התחייבויותיו ומחייבת את הבנק להראות, כי על-אף ה"הפחתה" לכאורה עדיין עומדים לרשותו די משאבים להבטחת יכולתו האמורה.
ד. (1) "פגיעה" כאמור ניתנת להוכחה בראיות ישירות, על-ידי הצגת נתונים המציגים "מתמטית" הפחתה ביכולת קיום ההתחייבויות; או בראיות נסיבתיות, לפיהן ה"פגיעה" הינה מסקנה – חד-משמעית – המתחייבת הגיונית ממסכת נתונים מוכחים.
במקרה שלפנינו, מוכחת ה"פגיעה" בראיות נסיבתיות, לאמור: כ"מסקנה מתחייבת" מן הגורמים שאילצו את המדינה, בסופו של דבר – כמפורט להלן – ליטול על עצמה את "התחייבויות הבנקים" הנוגעים בדבר לערך מניותיהם.
(2) ה"פגיעה", במשמעות האמורה, מתחייבת במקרה דנן מן הגורמים הבאים:
"הפער", שהתרחב והלך בתקופה הרלוואנטית לאישום, בין השווי הכלכלי של מניות הבנקים לבין המחיר שהבנקים "התחייבו" לשלם בעבורן למחזיקי המניות; ה"כרסום" בהון העצמי של הבנקים לנוכח מלאי המניות הבנקאיות שנוצר אצלם, אם עקב רכישתן לצורך שמירת מחירן ואם בשל החזקתן כבטוחות להלוואות שניתנו על-ידי הבנקים למחזיקיהן; התוצאות הכרוכות בהכרח בהפסקת ה"וויסות" ובהתנערות מן "ההבטחות", שניתנו למחזיקי המניות במסגרת הייעוץ הרשמי מטעם הבנקים; ולבסוף – הצורך בקביעת "כרית בטחון" (תכנית הרשת) מטעם המדינה להבטחת יכולתם של הבנקים לקיים את התחייבויותיהם כאשר יופסק הוויסות, ו"הצלת" הבנקים מקריסה, פשוטו כמשמעו, על-ידי קביעת "הסדר המניות הבנקאיות".