"(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."
14. ברי כי הסעד של הרמת מסך בנוסחו הקיים בחוק החברות הוא סעד קיצוני, ושימוש בו ייעשה במשורה (עיינו: ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון בפסקאות 58-56 (22.1.2015)). השימוש בסעד החריג ייעשה כאשר הדבר נחוץ לעשיית צדק ועל מנת למנוע מבעלי המניות לנצל לרעה את ההפרדה בינם לבין החברה לשם השגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בצדדים שלישיים (ראו: ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי (1.8.2010); ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005)). עוד מובן שהימנעות חברה מלשלם את חובות הארנונה שלה אינה יכולה להקים באופן אוטומטי עילה לשימוש בסעד האמור, אף שהעיריה ודאי חפצה שזה יהיה המצב (עיינו: ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב (23.3.2011)). ועם זאת, במקרים קיצוניים ומתאימים, ודאי שניתן יהיה לייחס לבעל השליטה את האחריות לחובות הארנונה החברה, מכוח עקרון הרמת המסך (עיינו, למקרה דומה: ת"א (שלום-ת"א) 34843-09-12 עירית תל-אביב-יפו נ' עובדיה (25.2.2015)). ויודגש כי בהרמת מסך זו איננו עוסקים בשאלה לאן הגיעו הנכסים, אלא מתמקדים בדרך הקמתה וניהולה של החברה, וקיום החלופות שבסעיף 6 לחוק החברות. בענייננו, ובכל הזהירות הרבה הנדרשת, שני טעמים מובילים להרמת המסך מכוח חוק החברות, כל אחד לבדו וודאי בהצטברם: השימוש בנסיבות כאן בבן שושן כ"אשת קש" שתירשם כבעלת המניות, והחוסר המוחלט בראיות על אודות הנעשה בחברה.
15. אשר לשימוש בבן שושן כ"אשת קש": מן המעט שמוכנה הייתה בן שושן לחלוק בחקירתה, עלתה תמונה ברורה של מי ששיתפה פעולה עם בעלה ונרשמה כבעלת מניות בחברה שהקים, כאשר לא עלה בידיה להציג כל תכלית לרישום זה זולת הרחקת בעלה מטווח השגתן של הרשויות, תהיינה אלה רשויות המס או תהא זו העירייה. איננו עוסקים במי שהייתה אי אז בימים בעלת שליטה אמיתית בחברה, אך עם הזמן העבירה את המושכות לניהול החברה לאחר; או שיכולה להצביע על טעמים אחרים וסבירים לכך שחרף היותה בעלת המניות, לא הייתה מעורה בחברה. מן הרגע הראשון, הודתה, נרשמה פורמלית כבעלת מניות, זאת על מנת שבעלה ינהל את החברה כראות עיניו, וממילא באופן המאפשר לו לשלם למי שירצה ולא לשלם למי שירצה, דוגמת העירייה, בלא שחרב הרמת המסך תתנופף באופן אפקטיבי מעל ראשו (והרי פורמלית אינו בעל המניות ובעל השליטה). אותה חברה שהקים כהן ז"ל, נמצא לאחר שנים כי היא המחזיקה בפועל בחניונים, אף שפורמלית נטען הן מוחזקות בידי חברות אחרות (אגב, אף הן מייסודו של כהן, טענה העיריה ותשובה סדורה לא באה); אף אחת מהן אינה משלמת ארנונה משך שנים; כאשר מתגלה כי דרך הנדלן היא המחזיקה – משיגה, אך אינה משלמת. ועיקר הוא שכאשר מגיעה העירייה ומבקשת מדרך הנדלן כי תשלם את הארנונה, מסבירה בעלת המניות הפורמלית בה: אין לה ומעולם לא היה לה כל קשר לחברה וכל ידיעה מה נעשה בה (ועיינו: עמ' 6, ש' 22-11 לפרוטוקול). כל שיש לה לחברה, מניהול צמד חניונים רחבי ידיים משך שנים, הם זוג אופניים חשמליים; גם הם נגנבו, טענה בן שושן, על יסוד המידע שנמסר לה מרואה החשבון. וכל שיש לבן שושן הוא שתי מכוניות ישנות ודוכן מיצים. אין לה מושג כלשהו לאן נותבו כל הכנסותיה של החברה, למי שילמה ומה עשתה כלל ברבות השנים (עמ' 38-34 לפרוטוקול). לעניין זה יפה שנאמר בעניין עובדיה: "כחלק מאותה מסכת שיטתית של התחמקות מתשלום מיסי הארנונה לתובעת גם הוצגה הנתבעת כאישה קשת יום, חסרת כל הבנה בעסקי החברה, שבסך הכל נקלעה לקשיים. הצגת דברים זו איננה יכולה לסייע בידי הנתבעת. איש לא כפה עליה את הבעלות במניות החברה וכאשר קבלה את המניות חזקה שהייתה מודעת לסיכויים והסיכונים הגלומים בכך. ומשכך יש הגיון והגינות שגם תישא בתוצאות." (שם, בפסקה 16).