41. אינני סבור כי פסיקת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין אס.די.אר. מכוחה נדחתה תחולת תקנת השוק על מוצרים שנרכשו אגב הפרת זכויות קניין רוחני, מחייבת את דחיית תחולת סעיף 34א לחוק המכר על נסיבות ענייננו. לכך שני טעמים.
ראשית, המקרה דנן אינו דומה כלל למקרה שנדון בעניין אס.די.אר. בענייננו, הליכי המכר התבצעו במסגרת הליכי חדלות פירעון של פוליאון וקיבלו את אישורו של בית המשפט, בעוד שבעניין אס.די.אר. הועלתה טענה (שנדחתה) לרכישה בתנאי תקנת השוק שקבועים בסעיף 34 לחוק המכר. עסקינן איפוא במאטרייה עובדתית ומשפטית שונה, והיא – מכירת פטנט 370 לצ.ל.פ "על ידי רשות" בתום לב ובתמורה.
שנית, האינטרסים שעומדים ביסוד הוראת סעיף 34א לחוק המכר שונים מאוד מאלה שעומדים ביסוד "תקנת השוק הרגילה". אינטרסים אלה, בהם מעורבים גם שיקולים מוסדיים ושיקולים נורמטיביים של וודאות במשפט, מצדיקים החלת נורמה משפטית שונה בנסיבות בהן המכר מתבצע מידי רשות.
42. פרשנות ראויה נדרשת להגשים את המטרה אשר הטקסט המשפטי נועד להגשים, ומרכיביה הם שלושה: הלשון, התכלית ושיקול הדעת [אהרון ברק, פרשנות תכליתית במשפט, 136-132 (2003); רע"א 11194/04 פוליביד, מוצרי פוליסטירן מוקצף שותפות מוגבלת מקיבוץ משמר הנגב נ' גבעתי (פורסם בנבו, 01.03.2005)]. פרשנותנו מלמדת כי הנתבעות אכן רכשו זכות ממורקת בפטנט 370. תוצאה זו מתחייבת מפרשנות לשון החוק ותכליתו. היא אף מגשימה ערכים כבדי משקל, כדוגמת יציבות וודאות במשפט. תוצאתה של פרשנות זו היא הענקת הבכורה לדיני חדלות פירעון בנסיבות ייחודיות בהן המכר התבצע בתום לב ובתמורה ומכוח פסק דין שניתן על ידי בית משפט של פירוק.
לפיכך, אני דוחה את כל הטענות בכתב התביעה המתוקן שיסודן בזכותם של התובעים בפטנט 370. הוא הדבר באשר לסעדים שנתבעו בהתבסס על טענת התובעים באשר לפטנט 370, ביניהם: הצהרה כי התובע 2 הוא הממציא והבעלים של פטנט 370 ושל כל בקשות הפטנט שקשורות אליו, העברת הבעלות בפטנט 370 ובכל יתר בקשות הפטנטים שקשורות אל פטנט 370 לידי התובעים, איסור ייצור ושיווק מוצרים שמתבססים על פטנט 370 ומסירות דוחות וחשבונות באשר לכך.
43. תוצאה זו מתבקשת לא רק מהכרעה פרשנית-ערכית במחלוקת דנן, אלא שהיא מתיישבת עם חוסר המעש בו לקו התובעים במספר הזדמנויות שעמדו להם להגן על זכיותיהם הנטענות באמצאה ועם קיומו של מחסום דיוני שמונע מהם לעשות כן במסגרת התביעה דנן.