בהקשר זה מקובלת עלינו עדותו של בן פורת (עמוד 42 שורות 17 -31):
"ש. מפנה לסעיף 5 לתצהירך, לך אין יד ורגל בהסכמים עם רונן.
ת. רק כשלוח, מעט מאוד.
ש. מעולם לא דיברת עם התובע על תנאי עבודתו מעולם לא ערכת עמו הסכמים.
ת. בוודאי שדיברנו, זו חברה של 3 אנשים. לא הייתי מוסמך מעולם לקבוע את התנאים.
ש. מר הכהן אמר לך שתקבל כסף רק כשיהיה כסף.
ת. הוא לא היה צריך להגיד לאף אחד מאיתנו, כולנו ידענו למה אנו נכנסים בשנת 2011, קיווינו לגייס כסף על מנת שנוכל למשוך מ שכורות, לכולנו היה ברור שעד שזה לא יקרה לא יהיה שכר בחברה.
ש. אתה והתובע הייתם באותו מעמד.
ת. לצורך כל דבר ועניין כן כמעט.
ש. אתה ערבת לחברה והתובע לא.
ת. נכון.
ש. למה?
ת. זה רק ההוכחה שתואר אוניברסיטאי לא אומר שום דבר לגבי אינטליגנציה שלי כמובן. אם היה לי שכל לא הייתי חותם. התלהבות יתר. אני מצר על כך מאוד עד היום."
30. זאת ובנוסף – אין חולק שהכהן ובן פורת השקיעו סכומים גבוהים ביותר בחברות (הכהן השקיע מיליונים; עמוד 32 שורה 33 עד עמוד 33 שורה 5). השניים גם חתמו על ערבות אישית לחברות (מול הבנקים; נספח יב' לתצהיר התובע). התובע לא הכחיש כי השניים השקיעו כספים בנתבעת. כמו כן הן התובע, הן הכהן והן בן פורת, ויתרו על סכומים ניכרים להם היו זכאים מהחברה הפרטית. התובע גם העיד שהחברה יצאה בגיוסים כספיים לכל אורך תקופת ההתקשרות עימה (סעיפים 78, 80 לתצהיר התובע).
כלומר, נראה שנעשה ניסיון אמיתי להגדיל את היקף הנכסים של החברה, הן על דרך של השקעה כספית מצד הנתבעים (הכהן ובן פורת) והן בדרך של גיוס משקיעים.
מסקנה זו אינה מתיישבת עם טענות התובע לפיהן החברה הפרטית התנהלה באופן המצדיק הרמת מסך כלפי בן פורת או נציג אחר של החברה.
31. לכל האמור לעיל נציין שככל שהתובע מבקש להרים את המסך שבין בן פורת לחברה הציבורית, מדובר למעשה בהרמת מסך כפולה, מאחר שהתובע התקשר עם החברה הפרטית, שהיא חברת בת של החברה הציבורית. גם עניין זה מעורר קושי בקבלת טיעוני התובע בנושא חיובו האישי של בן פורת.
32. לסיכום כל האמור לעיל – עניינו של התובע שונה מהותית מהמקרים שנדונו בפסיקה ואשר תוארו לעיל, בהם המעסיק הפר ברגל גסה את זכויותיו של העובד, מבלי שניסה לקיים את התחייבויותיו כלפי העובד. בענייננו, התובע היה אחד משלושה מנהלים בפועל של חברה שאף היו העובדים הכמעט יחידים בחברה (בהתעלם מהמחלוקת המשפטית בעניין המעמד כ"עובד"). התובע עצמו וויתר ביודעין על תשלום סכומים המגיעים לו, מתוך ציפייה כי מצב החברה ישתפר וכי עם השאת רווחיה, יגדלו רווחיו, שכן הוא היה בעל מניות בחברה הציבורית (מעל 5%).
זאת ובנוסף – בן פורת הוא אחד מרשימה ארוכה של בעלי מניות. הגם שאין חולק כי הנתבע שימש כדירקטור בחברה וכמנכ"ל החברה הציבורית, לא די במעמד זה כדי לחייבו באופן אישי בחובות התאגיד. מהעדויות עולה שהחברה פעלה לייצוב מצבה הכלכלי, בין במציאת משקיעים ובין בהשקעת כספים מידם של הכהן ושל בן פורת, מתוך תקווה כי בסופו של יום החברה תעלה על דרך המלך.