61. פרשנותו של משיב 2 בדבר הוראת סעיף 49(א) לחוק, שלפיה חובת מימוש אחריות היצרן על-ידי היבואן הישיר חלה בכל מקרה שבו ניתנת אחריות יצרן, גם אם האחריות המקורית הוגבלה טריטוריאלית לאזור שאינו ישראל, מגשימה אפוא את התכלית החקיקתית האמורה, זאת הואיל והיבואנים הישירים, לאור הסכמי ההפצה שבינם לבין היצרנים, מהווים את הגורם היעיל ביותר להתמודד עם החובות שנקבעו בחוק, זאת תוך הגעה להסדרים כלכליים אל מול היצרנים באשר לנשיאה בעלויות מימוש האחריות. מנגד, פרשנות מצמצמת של הסעיף – שלפיה אחריות היצרן לא תחול בישראל כל אימת שהאחריות החוזית במדינת המקור הוגבלה רק לאותה מדינה, או למדינות אחרות שאינן ישראל – לא רק שלא מתיישבת עם לשון החוק ועם תכליתו, אלא שהיא מרוקנת את החוק מתוכנו, בסיטואציות רבות, ופוגעת בתכלית התחרותית שביסוד החוק; בפרט כאשר נתחוור, מטיעוני העותרות עצמן, שיצרנים רבים מגבילים את תחולת האחריות היצרן רק למדינת המכירה המקורית, או לקבוצת מדינות באותו אזור. לכך יש להוסיף, כי הפרשנות המוצעת על-ידי העותרות, אף עלולה לעודד ניסיונות התחמקות ממילוי חובה זו, כאשר היצרן יקבע במסגרת האחריות, כי זו לא תחול בשטח ישראל בכל הנוגע לדגמים המיובאים על-ידי היבואנים האחרים, ובכך ירוקנו הוראות החוק מתוכן ותסוכל התכלית החקיקתית האמורה.
62. יצוין, כי לא הוצגו כל נתונים – לא על-ידי העותרות וממילא לא על-ידי מי מהמשיבים – על מערכת ההסכמים בין היצרנים לבין הסוכנים שמוכרים את הרכב במדינת המקור, על ההסכמים שבין היצרנים לבין היבואנים הישירים, וכן על השיקולים השונים של הגורמים המעורבים בדבר "תִמחור" עלות האחריות בעת מכירת הרכב. נתונים אלו גם אינם רלבנטיים להכרעה בדבר פרשנותו של סעיף 49(א) לחוק; שכן, כאמור, נקודת המוצא של המחוקק הייתה, כי סוגיית מימון מימוש האחריות בישראל תוסדר ביחסים שבין היצרן לבין היבואן הישיר, בפרט על-רקע הקשר הישיר והבלתי אמצעי ביניהם וההתחייבויות בכתב שהיבואן הישיר נדרש להמציא מטעם היצרן ומטעמו בדבר מימוש האחריות בישראל – בין אם היבואן כבר תִמחר את האחריות שנתן בעת מכירת הרכב במדינת המקור (דבר שבוצע לגרסת המשיבים על-פי הערכת גורמי המקצוע שלהם), ובין אם לאו.
63. הפרשנות האמורה גם מתיישבת עם ההיסטוריה החקיקתית, שכן בדיונים לאורך כל הליך גיבושו של החוק בוועדת הכלכלה של הכנסת, הובהר כי את מימוש האחריות, ככל שמדובר בכלי רכב מתוצר המיובא על-ידי היבואנים הישירים, גם אם אותו רכב ספציפי יובא לישראל על-ידי יבואן אחר – מוצדק להטיל על היבואנים הישירים, זאת בשל מערכת היחסים ההדוקה בינם לבין היצרנים, שמן הסתם תבוא לידי ביטוי בהתחשבנויות ביניהם. הדבר צוין בחוות הדעת של סגן היועצת המשפטית של משרד התחבורה מיום 23.7.17, אשר בגדרה אוזכרו, בין-השאר, התייחסויות הגורמים המקצועיים בדיוני ועדת הכלכלה של הכנסת; חוות-דעתו של המומחה מטעם ועדת הכלכלה; וכן פרוטוקול דיון של הוועדה, שבו צוין במפורש, כי החוק גם אמור למנוע מצב שבו היצרן יגביל את האחריות למדינה פלונית שאינה ישראל, וכי קבלת טענת "אחריות הטריטוריאלית", משמעה ריקון החוק מתוכנו ופגיעה בתכלית התחרותיות שביסוד החוק (פרוטוקול דיון הוועדה מיום 31.1.16, עמ' 41-40). כעולה מההליכים בוועדת הכלכלה, לעותרות ניתן יומן להשמיע את טיעוניהן ביחס להצעת החוק, ועמדתן בעניין החרגת האחריות כל אימת שהאחריות במדינת המקור היא טריטוריאלית בלבד – אשר הועלתה כאמור בדיוני הוועדה – לא נתקבלה וממילא לא שולבה בנוסח החוק. כפי שצוין, וכפי שאף עולה מהדיון בוועדה, קבלת עמדתן הייתה מרוקנת את החוק מתוכן; שכן היא הייתה מונעת את פתיחת שוק הרכב לתחרות אמִתית; כאשר נתח ניכר משוק התחרות החופשית היה מנוטרל.