פסקי דין

רעא 4828/19 אריה שמם נ' זאב דסברג - חלק 4

19 דצמבר 2019
הדפסה

דיון והכרעה

10. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובות לה, ולאחר שנתתי לצדדים הזדמנות לטעון בעניין החלת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ושוכנעתי כי לא תיפגענה זכויותיהם כבעלי דין אם אנהג בהתאם לאמור בתקנה זו, החלטתי לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על-פיה. אקדים ואומר כי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות – הכול כמבואר להלן.

מסגרת נורמטיבית

חוק ההתיישנות – תחילת מרוץ ההתיישנות ו"התיישנות שלא מדעת"

11. על-פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, מרוץ ההתיישנות של תביעה מתחיל ביום שבו נולדה עילתה, כאשר תקופת ההתיישנות של תביעה שאינה במקרקעין היא שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות).

ואולם, סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "התיישנות שלא מדעת", קובע דרישה נוספת לצורך תחילת מניינו של מרוץ ההתיישנות, ומורה כדלהלן:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" (ההדגשה הוספה, י.ו.).

הנה כי כן, בהתאם להוראת הסעיף האמור וכפי שגם נפסק לא אחת, תחילת מניינה של תקופת ההתיישנות מושעית כל עוד אין בידי התובע הקונקרטי ידיעה הדרושה לצורך הגשת התובענה (אי-ידיעה סובייקטיבית), וכל עוד התובע הסביר לא יכול היה למנוע את אי-הידיעה ולגלות מידע זה (אי-ידיעה אובייקטיבית; ראו גם: ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 24 (23.2.2010); רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, [פורסם בנבו] פסקה 49 (19.9.2010); ע"א 7589/13 establishment adoka נ' מכון ויצמן למדע, [פורסם בנבו] פסקה 8 (8.6.2015); טל חבקין התיישנות 160-155 (2014)). עוד יש להטעים ולהעיר בהקשר זה כי כאשר התובע לא ידע ולא היה עליו לדעת על אודות מידע חיוני לצורך הגשת התובענה, הרי שנחלשות ההצדקות המונחות ביסודו של מוסד ההתיישנות, שכן במצבים מעין אלה לא ניתן לראות באי-הגשת תובענה משום ויתור מצד התובע על זכויותיו באופן שהוביל להסתמכות לגיטימית של הנתבע (ראו: עניין גיא-ליפל, בפסקה 40; חבקין, בעמודים 156-155).

12. אשר לידיעתו של תאגיד על אודות עילת תביעה העומדת לרשותו, קבעה הפסיקה כי בהתבסס על תורת האורגנים, ניתן לייחס ידיעה לתאגיד כאשר אורגן שלו – ובכלל זה, דירקטור, נושא משרה בכיר או כל נושא משרה אשר ניתן לראות את פעולתו כפעולת התאגיד עצמו – ידע או יכול היה לדעת על העובדות המקימות את עילת התביעה (ראו והשוו: ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364 (1991); חבקין, בעמוד 188). הנה כי כן, מרוץ התיישנותה של תביעה העומדת לתאגיד, יחל מן המועד שבו ידע אורגן שלו – ידיעה סובייקטיבית או ידיעה אובייקטיבית – על קיומה של עילה כאמור.

עמוד הקודם1234
567עמוד הבא