משהגיעה העת לרישום בניינים שנבנו כבית משותף נוצר סכסוך בין הדיירים לחברה הקבלנית. הדיירים טענו כי החברה הקבלנית לא הוציאה מן הרכוש המשותף מחסנים וחניות במתחם הבניניים שבנתה באופן מפורט ולכן יש לראות את החניות והמחסנים שטרם נמכרו כחלק מן הרכוש המשותף השייך לכלל הדיירים כמו גם מאחר ואין אפשרות להוציא שטח מן הרכוש המשותף מבלי להצמידו לדירה כלשהי. מנגד, החברה הקבלנית טענה כי השטח שבמחלוקת הוא רכושה הפרטי ואינו חלק מהרכוש המשותף וממילא שטח זה הוצא במפורש במפרט.
בית המשפט קבע, כי כאשר שטח מוצא מן הרכוש המשותף הוא נרשם במרשם המקרקעין כמוצמד לדירה ספציפית בבית וזכות הקניין בו עוברת מכלל הדיירים לדייר ספציפי. כשמדובר בבית שטרם נרשם כבית משותף ההוצאה וההצמדה הן במישור החוזי ולא הקנייני ולפיכך, אין משמעות משפטית במישור הקנייני להוצאת חלק מן הרכוש המשותף ללא הצמדתו במרשם המקרקעין לאחת מדירות הבית. החוק קובע, כי מוכר המבקש להוציא חלק מן הרכוש המשותף "חייב לכלול במפרט או לצרף לחוזה המכר פרטים על אותו ענין". בפסיקה נקבעו שלושה תנאים לביצוע הצמדה כדין. האחד, כי הוצאת השטח תיעשה במסמך נפרד לחוזה; השני, כי מסמך זה יצורף לחוזה המכר בעת עריכתו; השלישי, כי הגריעה מן הרכוש המשותף תיעשה באופן קונקרטי, ספציפי ומסוים.
במקרה דנן, הוצאת המחסנים והחניות מהרכוש המשותף והצמדתם לדירות אוזכרה פעמיים בהסכם המכירה, ופעמיים נוספות במפרט שצורף להסכם המכירה. כמו כן, השטח שבמחלוקת כלל רק את המחסנים וחניות שלא נמכרו לדיירים שתבעו, בעוד שלא היו להם טענות דומות לגבי המחסנים והחניות שנרכשו על ידם, דבר אשר העיד על הבנתם כי מדובר בשטחים שהוצאו מהרכוש המשותף על ידי החברה הקבלנית. לאור זאת, נקבע כי לחברה הקבלנית זכות חוזית להוציא את המחסנים והחניות מן הרכוש המשותף, ולמכרם באופן חופשי לדיירים, ולהם בלבד, בכפוף לכל דין. כל עוד פרטי ההוצאה וההצמדה לא נרשמו במרשם המקרקעין, המחסנים והחניות הם חלק מן הרכוש המשותף, ואין לחברה הקבלנית זכות לעשות בהם שימוש.