עסק בתחום האופנה התקשר בהסכם למתן שירותים לוגיסטיים שתוקפו עד לחודש פברואר 2023. לאחר החתימה, בעקבות משבר הקורונה, חתם העסק על תוספת להסכם, שהתייחסה לפרויקט איסוף המוצרים, מיון, אחסנה והפצה חוזרת, אולם לא סוכם על מועד סיום של התוספת.
בית המשפט קבע, כי תוקף התוספת מסתיים במועד מוקדם מהקבוע בהסכם העיקרי. נקודת המוצא בפרשנות חוזה היא לשון החוזה. מתוך נקודת מוצא זו, התפתחו שני כללים פרשניים: האחד, כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות, והשני, כי קיימת חזקה ניתנת לסתירה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. בנוסף, תינתן חשיבות רבה למהות העסקה, למטרותיה ולהיגיון המסחרי שמאחוריה. כאן, השימוש במילה "פרויקט" רק במסגרת התוספת מעיד על כך שהוא לא נועד להימשך עד למועד סיום ההסכם העיקרי והיעדר תחימת הפרויקט מעידה על קיומו של הסדר שלילי; אומד דעת הצדדים, מצביע על כך שמדובר בפרויקט חד פעמי שנולד בעקבות משבר הקורונה, וגם ההיגיון העסקי מצביעה על כך שהעסק תכנן למכור את הסחורה שנאספה במסגרת הפרויקט במשך שתי עונות, ובפועל הופצה כבר 80% ממנה. לאור האמור, התוספת לא נועדה לקבוע כי הפרויקט ימשך עד למועד סיום ההסכם העיקרי ותוקפה קצר יותר.