לאחר עשרות שנים נרכש חלק מקבוצת חברות על ידי צד שלישי ואחד משני בעלי המניות פרש והשאיר את השני להמשיך ולנהל את העסק. כ-15 שנים לאחר מכן גילה בעל המניות שפרש, כי בעל המניות השני משך כספים מהחברה כדמי ניהול מעבר לסכומים שחולקו באופן שווה.
בית המשפט העליון קבע, כי לאחר פרישת אחד מבעלי המניות אין מקום עוד לחלוקה שוויונית של דמי ניהול. החוזה בין הצדדים הוא "חוזה יחס", קרי חוזה המסדיר מערכת יחסים ארוכת טווח ורבת שנים, בה משתנים היחסים בין הצדדים במהלך הזמן, ויש לפרשו על בסיס עובדה זו. כאן, במשך 35 שנה היו הצדדים בעלי מניות שווים עד שעיקר פעילות החברה נמכרה תמורת מיליוני שקלים ואחד מבעלי המניות הפסיק את פעילותו המסחרית בחברה והשני המשיך לעבוד בה כמנהל פעיל. במצב דברים זה, אין היגיון מסחרי שהשניים יהיו זכאים להמשיך לחלוק ביניהם את המשכורות ודמי הניהול באופן שווה, כאילו לא קרה דבר והאחד ייחשב כמי ש"התנדב" להמשיך לעבוד ולנהל את החברות במשך 14 שנים ללא תמורה. לכן, הפרשנות הנכונה היא שלאחר שאחד הצדדים הפסיק להשתתף בניהול, לא יהיה שיוויון במשיכת דמי הניהול.