מוכר בעסקת מכירת חברה סירב לשלם דמי תיווך בעבור מימוש האופציה החד -צדדית של הרוכשת לרכישת יתר מניות החברה על אף שתנאי האופציה הופיעו בהסכם הרכישה שנכרת בתיווך המתווכים, וזאת בין היתר מכיוון שהסכם התיווך היה מוגבל לשנה אחת ובגין מכירת 75% מהחברה, והאופציה לרכישת מלוא יתרת המניות מומשה לאחר למעלה משנה.
בית המשפט דחה את טענת המתווך מכיוון שממימוש האופציה אינו חלק מעסקת התיווך. על סוגי התיווך (למעט תיווך במקרקעין) ניתן להחיל מתווה מסגרת כללי לפיו מתווך נדרש להוכיח קיומם של שני תנאים עיקריים כתנאי לזכאות לדמי תיווך: קיומו של הסכם תיווך;והיותו הגורם היעיל לקשירת העסקה. כאן, היה הסכם תיווך שניסח המתווך, אשר ידע על שני השלבים של העסקה, אולם ההסכם דיבר רק על עמלה בגין מכירת 75% מהחברה והמתווך היה הגורם היעיל רק להתקשרות הראשונית בין הצדדים ולעסקה. יתרה מכך, הזכאות לעמלה בהסכם אינה בלתי מוגבלת בזמן והיא תלויה בתקופת "המשכיות" (הידועה בכינוי תקופת "tail") אשר קיימת לאחר סיום תוקפו של הסכם התיווך, זאת להבדיל מהאמירה שהסכם התיווך חל גם על האופציה בכל סיטואציה עתידית שהיא. כך, מכיוון שהאופציה לרכישת יתרת מניות הייתה חד צדדית של רוכשת המניות, היא מומשה לאחר תום תקופת הסכם התיווך וההסכם הגביל את העמלה לחלק הראשון של העסקה, המתווך לא זכאי לעמלה על מה שאין בגינו הסכם ובכל מקרה אינו ה"גורם היעיל" לקשירת חלק זה של העסקה.