המערער, לילוף, סחר במוצרים נגזרים בבנק איגוד עד שבשנת 2000 סירב הבנק להמשיך לאפשר לו לסחור וביקש לממש את תיק ההשקעות. הליך משפטי בין הצדדים הסתיים בהסכם פשרה, אשר עודכן מאוחר יותר. בעקבות הפרה של הסכם הפשרה על ידי לילוף פעל הבנק למימוש תיק ההשקעות ותבע את לילוף בגין יתרת החובה שנותרה בחשבון. טענת לילוף כי הבנק הפר את ההסכמים עימו התקבלה בבית המשפט המחוזי אך נדחתה בבית המשפט העליון כבר בשנת 2003. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי אשר לאחר 3 שנים נוספות נתן פסק דין משלים בו קבע כי הבנק פעל בהתאם להסכמים בין הצדדים, ומכאן כי דין תביעת הבנק נגד לילוף להתקבל. כעת, 10 שנים לאחר תחילת הפרשה, דחה בית המשפט העליון את הערעור מטעמים שונים, לרבות קביעה כי נטל ההוכחה כי הבנק חרג מסמכותו חל על לילוף.
טענה מעניינת אשר נדונה בבית המשפט הייתה טענתו של לילוף, כי הסכם הפשרה נחתם כאשר לא היה בידו מלוא המידע. בית המשפט העליון קבע, כי הסדר הפשרה, על תנית הויתור המעוגנת בו, תקף באשר הסכמי פשרה, מטבעם, כוללים אלמנט של "קניית סיכון", בין שהמדובר בעובדות במחלוקת, הלכות משפטיות לא ברורות או אפשרויות לשינויים עתידיים. אם בחר לילוף להסכים לפשרה, על אף שנתונים מסוימים היו חסרים לו, אין הוא יכול כעת לבקש לבטל הפשרה הואיל וגילה כי טעה. בית המשפט יבטל פשרה רק במקרים חריגים בהם מתברר כי נשמטה הקרקע העובדתית שעמדה בבסיסו של הסדר הפשרה, או שהוכח כי ההסכם היה נגוע במרמה או בטעות שאינה בגדר הסיכונים שלקחו עליהם הצדדים בעת הכניסה להסכם הפשרה.