בהעדר הסכם ישיר בין משכיר לשוכר השכירות כפופה לתשלום מע"מ

חברות העוסקות בבניית בתי מגורים התקשרו בהסכם מול חברת עמידר לפיו יעמידו מקבצי דיור לטובת דיירים שהמדינה תדרוש לשכנם, ללא כל זכות לחברה להחליט בדבר זהות הדיירים, או לפנותם, אלא במקרה של אי תשלום דמי השכירות המופחתים. בהסכם נרשם כי לתמורה שעמידר תעביר לחברות יתווסף מע"מ, אך הסכום שהדיירים משלמים לחברות כולל מע"מ. החברות העבירו למדינה מע"מ בגין הכספים שקיבלו מעמידר, אך על הכספי שקיבלו מהדיירים דיווחו כעסקאות השכרת דירות למגורים הפטורות ממע"מ לפי סעיף 31(1) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975.
בית המשפט קבע, כי הפטור מותנה בכך שהמדובר בעסקה למטרת השכרה למגורים ומכאן שנדרש קיומו של הסכם ישיר בין המשכיר לשוכר, למעט בהתקיים החריג של "מתווך" גרידא, המצוי בין השוכר והמשכיר. במקרה זה נקבע כי היחסים החוזיים בין הדיירים לבין החברה אינם ישירים וכי עמידר אינה מהווה מתווך בלבד אלא היא הגורם הפעיל בהשכרת הדירות לאוכלוסיית הזכאים לדיור. גם מההסכם בין החברות לבין עמידר עולה כי עמידר היא "בעל הבית" האמיתי מול הדיירים מכיוון שהיא אחראית לזהות הדיירים, קביעת שכר הדירה, ניסוח ההסכמים ועוד. כל זאת, למרות שגם בין החברות לבין הדיירים נחתם הסכם (שגם בו נרשם כי תנאים מסוימים בו כפופים לתנאים מול עמידר). כך, בית המשפט העליון קבע כי עסקאות ההשכרה כפופות לתשלום מע"מ.